השחיין הישראלי לירן קונובלוב בן ה-24 מהפועל ירושלים הוא אלוף ישראל ושיאן ישראל, אלוף המכביה התשע עשרה, בעל 4 מדליות, מהן 3 זהב (2013) וייצג את ישראל באליפות העולם (קאזאן 2015) ובאליפות אירופה (ברלין 2014). כשהתחיל לירן קונובלוב את קריירת השחייה שלו, היעד עוד לא נקבע אבל הניווט תמיד היה בהיר וברור. כשהתבגר, הקליד במערכת הGPS שלו את היעד – המשחקים האולימפיים של ריו 2016 ייצוג מדינת ישראל בשחייה.
אני לא מתחרט על זה בחיים". לירן קונובלוב | צילום: גיא יחיאלי
הכל היה מוכן ולירן נסע מהר ובטוח. במשך שנים, הניווט העביר את לירן בדרך מפותלת וקשה מאוד, אימונים מפרכים ושגרה שאין דומה לה, תחרויות בארץ ובעולם ועצירה בכמה זכיות משמעותיות שהראו שלירן אכן בדרך הנכונה ליעד. השגרה הרגישה כמו לופ אינסופי ולא נגמר. ואז, קצת לפני "מועד ההגעה המשוער", משהו קרה – פספסנו את הפנייה, התבלבלנו בדרך ולמשחקים האולימפיים קונובלוב לא הגיע. הוא המשיך ישר בפול גז, אבל היום, שנתיים אחרי, הוא ניצב בפני האטה, ומחשב את מסלולו מחדש. לירן קונובלוב התיישב לספר על הדרך שלו. על העבר, ההווה והעתיד. את הדרך שלו לא הרבה ספורטאים או אנשים רגילים זוכים לעבור והוא מצהיר בביטחון – "אני לא מתחרט על זה בחיים".
כך הכל התחיל
ההורים החליטו לשלוח את לירן למסגרת ספורטיבית כבר בגיל 7, אז התחיל לשחות בחוות הנוער הציוני בירושלים, ובגיל 13 הפסיק לשחות, "הייתי עצלן, לא רציתי להתאמץ יותר מדי", הוא מספר על עצמו. חצי שנה אחרי, כשלירן לא ממש מצא את עצמו הוא חזר והתחנן לקבל את מקומו בקבוצה בחזרה, ימית אבידור הציבה ללירן הצעיר אולטימטום לירן מספר, "אתה תופס את עצמך בידיים או שאני לא מקבלת אותך" והוסיף "מאותו היום החלטתי שאני רציני… והגעתי לאן שהגעתי".
כל יום הרגיש אותו דבר. לקום בשעה 4:30 בבוקר, לעלות על האוטובוס ב-5 וב-6 לזנק למים לאימון בוקר בבריכת חוות הנוער הציוני, שם הוא התאמן רוב הקריירה שלו. בשמונה בבוקר מתנגבים, אוכלים ועולים לבית הספר, שם לומדים בשיעורים עד 3 או עד 5 אחר הצהריים. מיד אחר כך יורדים חזרה לבריכה, לאימון כושר שמתחיל בחמש ורבע ואימון מים נוסף שנמשך עד שמונה וחצי בערב. בתשע ו1-2 דקות היה עולה על האוטובוס חזרה הביתה, לשם היה מגיע בעשר בלילה, שם היה אוכל משהו והולך לישון. למחרת אותו הלו"ז, אבל בימים שלא היה באימוני בוקר זכה לישון עד שש וחצי. "אני חושב שזאת התקופה שהכי עיצבה אותי בתור בן אדם ובתור שחיין", הוא מספר במבט לאחור ואומר "היום אני פחות בכיין" הוא מצהיר. "בקלות הייתי יכול להגיד תודה רבה, זה לא מתאים לי, לעזוב הכל וללכת הביתה", ואם כי נדמה שזו היתה הבחירה האולטימטיבית עבור רוב הנערים במצבו, לירן, שמצהיר על עצמו כלא תחרותי בטבע שלו, מציין בביטחון – "הייתי מוכן לעשות הכל ולהקריב הכל".
"אני לא מודיע על פרישה חד משמעית". לירן קונובלוב | צילום: גיא יחיאלי
כולם שומעים ומספרים על אותם ספורטאים שעובדים קשה ומגיעים לאולימפיאדה, אבל יש גם כאלה שלא מגיעים למעמד. "באתי בידיעה מראש שאני חייב לתת מאה אחוז, ובאמת העזתי לעשות את זה ולתת מאה אחוז", עם ידיעה שהוא במשבצת הזאת ברדיפה אחרי הקריטריון האולימפי מירוץ של הכל או כלום. ניסיונות רבים שלא צלחו הרגישו גם כן כמו לופ שלא נגמר. "התחלתי את השנה יותר מדי לחוץ ובצורה לא טבעית. לא היה יום בשנה הזאת ב-2016 שלא חשבתי על תחרות קריטריונים – סופר ימים, שבועות וכל מה שבדרך", הוא מספר.
אז מה היתה הבעיה? לירן משחזר, "הבעיה הכי גדולה שלי תמיד היתה לחשוב יותר מדי, זה מתבטא אצלי גם בחיים מחוץ לשחייה". וכיצד היית עושה את הדברים אחרת? "הייתי מנסה להיפתח יותר למאמן שלי, לאוניד שייכט, לנסות לפתור את הבעיה יחד איתו ולא להתעלם ממנה". הוא מוסיף ואומר שהיה צורך לשבור את הלופ האינסופי, עם מחנות אימונים בחו"ל או משהו שיעזור לשבור אווירה מהשגרה בחווה, שלא כל יום ירגיש אותו דבר.
יש שיגידו שאחת ההרגשות הקשות ביותר לאדם, היא להתמודד עם הכישלון אחרי שנותנים מאה אחוז מאמץ אמיתי. ולכן אנשים רבים בוחרים שלא לתת את כל כולם לשם מטרה. במירוץ אחרי הקריטריון האולימפי, הוא עבר דרך מאוד ייחודית ומוערכת. הוא מסביר שהוא לקח את הכישלון מאוד קשה, אבל לא מצטער על הדרך בשום צורה. "עם כל ההקרבה שעשיתי בדרך הזאת, כל הכישלונות, ההצלחות, השמחה, העצבה קושי, הריבים עם המאמן, הבעיות בכתפיים. עם כל זה בסופו של דבר הביא אותי למקום שבו נתתי מאה אחוז ולא הצלחתי – אני לא מתחרט על זה בחיים. זאת דרך ייחודית שלי שלא הרבה זוכים לעבור", הוא מסביר.
רצה לקחת את הזמן לעצמו. לירן קונובלוב | צילום: Idobi
מחשב מסלול מחדש
"התחלתי את השנה בסימן שאלה מאוד גדול", לירן מגלה על הסוד ששמר לעצמו במשך זמן לא קצר. תוך כדי אימונים סדירים, ותוך כדי שהתאמן באופן רגיל לירן מתאר שהרגיש שהוא שוקע בבור. "לא ידעתי מה המטרות שלי, ולמה אני מגיע לאימונים. הרגשתי שאני שוחה כי זה מה שאני יודע לעשות". הוא מסביר שהתחיל להרגיש שמשהו לא בסדר אחרי אליפות חורף בדצמבר 2017, שדווקא היתה מאוד מוצלחת והוא אף קבע שיא אישי ב400 חתירה. אחרי שחזר ממחנה אימונים בשוויץ עם נבחרת ישראל, הוא חזר לארץ והרגיש פיצוץ, מודיע ללוקה – "אני לא רוצה להיות פה בבריכה יותר, לא טוב לי". הוא מספר, "זאת לא היתה החלטה של אותו רגע, זה משהו שהתבשל כבר הרבה זמן".
הוא החליט לעשות שינוי, "רציתי לקחת את הזמן שלי לעצמי עד סוף השנה בלי אימונים עם הנבחרת, ובלי להיות כפוף לאף אחד, אני רוצה לעשות את זה כי אני אוהב את זה, רוצה להיזכר מה זה ספורט – מעבר להישגים". לירן מסביר.
הפסיכולוג של הנבחרת שאל אותו – "במקרה ואתה פורש, איך אתה רוצה שחצי השנה האחרונה שלך תיראה?" הוא ענה; "חשבתי על השאלה הזאת בראש. נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה מוינגייט, ובדיוק בגשר הראשון על כביש החוף קפצה לי התשובה". למחרת לירן הודיע: "אני רוצה להסתכל על החצי שנה האחרונה שלי ולדעת שהיה לי כיף להגיע לכל אימון מבחירה שלי". בפעם הראשונה בקריירה, קונובלוב נסע מבלי לדעת בדיוק מה היעד, ה-GPS לא מכוון והאפשרויות פתוחות. "יכול להיות שזה הסוף, יכול להיות שאמשיך להתאמן בכיף שלי ואמשיך לייצג את האגודה שלי בתחרויות הארציות ויכול להיות שמפה הדרך שלי היא דווקא לאמן…".
"לא מודיע על פרישה"
"אני לא מודיע על פרישה חד משמעית, אבל יורד מהתחרויות הבינלאומיות", הוא אומר. היום קונובלוב מאמן ומעורר השראה אצל שחיינים בתחילת דרכם. "אולי אתה תהיה זה שיעלה למעלה ותיקח איתך את כולם", הוא אומר לשחייניו הצעירים. הוא מספר שהתכונות החשובות ביותר אצל ספורטאי גדול הן דפוסי התנהגות כמו הקרבה גדולה, מטרה מול העיניים ומשמעת עצמית. "בסופו של דבר זה מעצב את האישיות גם מעבר לשחייה, וזה מה שיפה פה. השאיפה למצוינות היא להיות ראש הלהקה, זה שמוביל את כולם אחרייך בכל מקום שאתה. אם אתה מעלה את עצמך וכל הקבוצה נסחפת אחרייך, גם הצלחת בשביל עצמך וגם בשביל כולם", ויותר מכל, ת-ע-ו-ז-ה – כן הסיכויים קלושים אבל זה לא אומר שאין להעז. לירן מסיים ואומר לעצמו – הגעת ליעד.
