מאת:אמיר בכר
אמיר בכר מספר על חוויותיו מתחרות איש הברזל Coeur d'Alene שהתקימה בארה"ב ביוני 2003
48 שעות לפני
4 בבוקר, יום שישי ה 27 ליוני 2003, רוקי הכלב שלי שומע את צילצול השעון ורץ מודאג לחדר השינה לבדוק אם התעוררתי לעוד מסע מפרך משהו אשר בתקווה יביא אותי להשתתף במה שנחשב כיום בעולם כארוע הספורט הקשה ביותר אליפות העולם באיש הברזל בהוואי.
חצי השעה לאחר ההשכמה הרטובה אני בדרך לשדה התעופה יחד עם אופניי ושני תיקים מלאים בציוד.
עוד 48 שעות לזינוק ואני כבר ממריא לכיוון SPOKANE WA ובדרך בחניית הביניים מגלגל שיחה עם כמה טריאתלטים על ההכנות לתחרות ובעיקר על ההכנות המנטליות וכולם מסכימים שמחשבות חיוביות מסייעות להביא ספורטאי באירוע שכזה לסיים בהצלחה.
לאחר הנחיתה נהיגה של כשעה ,אני מגיע היישר לתחנת ההרשמה על מנת לאסוף את שקית המשתתף. מה? שילמתי 375 דולר דמי השתתפות וכל מה שאני מוצא בשקית אלו הם רק ניירות ופליירים?? נו, טוב אמרתי, אולי מחלקים זהב בתחנות הרענון, מי יודע..
הלחץ מעט שוכח, יש קצת זמן להביט על הנוף ולבחון את העיירה השוכנת לשפת אגם יפהפה. הטמפרטורה מאד חמה כ 35 מעלות ואנשי המקום והמבקרים שוכבים על החול בשפת האגם ותופסים צבע. אני, כבר מזמן שזוף, נכנס מיד לחליפת השחייה ושוחה להנאתי בקרבת החוף כמה מאות מטרים על מנת לתרגל את הקצב ,להרגיש את טמפ' המים,ולפי ניסיון העבר המים נמצאים בטמפרטורה הנכונה כלומר לא חם מדי ולא קר מדי. בערב, ארוחת הפסטה המסורתית ולאחריה מבצעים בצורה הומוריסטית בדיקה, כמה בתולי ברזל נרשמו לתחרות,ומייד לאחר מכן מתבקשים להרים את ידם אותם אלה שעשו שתיים, שלוש, ארבע, עד שמגיעים לבחור צעיר בן 56 שסיים 60 איירונמנים, הוא עולה לבמה לקול מחיאות הכפיים של כולם ומחזיק בידו תיק אשר בו מתועדות כל התחרויות בהן השתתף משנת 83.
פשוט מדהים.
24 שעות לפני
יום שבת בבוקר, לאחר לילה של שינה חטופה בו אני מתעורר בערך כל שעה ,אני נוטש את הסדינים לטובת מתיחות קלות, ארוחת בוקר קלה, מבצע את האימון האחרון של לקראת התחרות הכולל 20 דקות ריצה קלה ועוד 25 דקות רכיבה במישור. לאחר האימון אני הרבה יותר רגוע במיוחד לאור העובדה שמלאכת הרכבת האופניים נעשתה בצורה טובה והכל עובד כמו שצריך. לאחר אימון גמישות קצר אני ניגש לחדר האוכל של המלון לרדת על 2 צלחות קורנפליקס ושני בייגל טוסט, ו8 כוסות מיץ תפוזים.
הראש שלי עובר ל-mode של רגיעה מוחלטת לקראת התחרות ואני מרגיש ממש טוב.
דופק איטי ורגוע מחשבות חיוביות והשיחה עם החברים על עומס החום מחר שיגבה מחיר כבד ויגרום לאחוז גבוה של פורשים, רק מחזקים אצלי את הביטחון העצמי, הי! אני הרי צבר מישראל אני אוהב לרוץ בחום וחוץ מזה שירתי בגבעתי והכל קטן עלי אחי!
חלק מחברי שעשו כבר עשרה איירונמנים הרימו גבה כאשר ספרתי להם מה סחבתי בצבא ובאילו תנאים, כך שלהפחיד אותי עם חום גבוה זה כמו להפחיד דג עם צינור מים ובכך הסתיים הסימפוזיון.
בצוהריים עוד ארוחת פסטה מנוחה קצרה ונסיעה לתדריך מחייב לקראת התחרות שנראה יותר כמו סטנד אפ קומדי כאן אני חייב להודות, האמריקאים יודעים כיצד לארגן תחרויות כאלה.
הסדר פה מופתי,שעתיים לאחר שהנחנו את האופניים ואת שקיות ההחלפה אני מעיף מבט אחרון על המקום על מנת להכניס לזיכרון את מקומה המדויק של כל שקית וגם של זוג האופניים שלי. מובן שמחר בבוקר נוכל שוב לבדוק זאת אך ליתר בטחון כדאי לבצע זאת יום קודם.
בוקר התחרות
בוקר יום ראשון לאחר 6 שעות שינה רצופה ורגועה היום הגדול מגיע הראש שלי + הגוף בצעו יחדיו בשנה וחצי האחרונה 3 חצאי איירונמן ואת איירונמן קנדה ובנוסף מאות שעות אימון, את כל זה אני צריך למרכז לנקודה אחת, אני מבין שאני חייב לדחוס כושר, ניסיון ושליטה עצמית על מנת לעבור את 3,8 ק"מ שחייה באגם 180 ק"מ רכיבה ו 42,195 ק"מ ריצה ללא תקלות ועדיף בתוצאה שתרד את העשר שעות. לאמור את האמת משימה לא קלה ביום שבו הטמפ' עוברות את ה-35 מעלות צלזיוס.
זינוק
קטע ים.
7 בבוקר אני לוחץ על שעון הדופק וכאשר אני ממוקם בשורה השנייה ובמקום טוב באמצע אני מזנק יחד עם עוד אלף שבע מאות משתתפים לערך. לאחר 500 מטר של תנועות ארוכות ויעילות אני מגיע לנקות תפנית ראשונה, היו הרבה דיבורים על פקקים של אנשים אבל למרבה ההפתעה לא דובים ולא יער, טוב נו כנראה שאני בין הראשונים, לאחר השלמה של הקפה אחת אני מציץ בשעון וחלפו להן רק 26 דקות ואני כבר יודע שזהו היום שלי ואני חייב להיות רגוע ולהיצמד לתוכנית, כאשר השעון הראה 53 דקות גבוהה כבר התחלתי במלאכת הורדת החליפה ואת היתר משלימים המתנדבים אשר עוזרים לך להיפטר ממנה לגמרי.
אנקדוטה קטנה קטנה… המתנדבים יודעים לספר על אדם אשר שכח בבוקר ללבוש את בגד הים שלו מתחת לחליפה וכאשר הוא נשכב על הגב ופשטו ממנו את החליפה כולם גילו עד כמה היה לו קר במים המיסכן…
על האופניים
קטע אופניים.
ובכן, אני כבר על האופניים רוכב חלק ורגוע במהירות של 23 מייל לשעה בכיף וחושב על שני סיבובים של 90 ק"מ כל סבוב, הארגון דאג לתכנן מסלול שבו הצופים יראו אותנו ארבע פעמים במהלך הרכיבה ולכן אני רואה את ספנסר סמיט כבר לאחר 6 מייל בתוך המרוץ וכאשר אני מגיע לנקודת הסיבוב חישוב פשוט מראה שהוא מוביל עלי כבר ב-7 דקות אמרתי לו לא ללחוץ יותר מידי- ספנסר המסכן פרש לאחר ארבעה מייל בלבד במהלך הריצה.
אני רוכב מאוד מרוכז בעצמי ובקצב הרגליים, שומר כוח לעליות הקשות והנה אני מגיע ל-התר גולניק האישה שאמורה לנצח במרוץ אני נזהר לא להתפתות ולא עוקף אותה אבל מייד באות ירידות ואני עף קדימה ברכיבה טכנית אמיצה בסיבובים החדים ללא כל צורך בפידול.
אגב, יום לפני התחרות עברתי על מסלול האופניים בנסיעה איטית עם הרכב על מנת ללמוד את המסלול, אני עוקף מתחרים רבים ואחרים עוקפים אותי בעיקר מקצוענים ששוחים 5 דקות לאט ממני אך רוכבים כמו סוסים. אני נשאר בקרוב במקום 45 כללי ושומר על קור רוח.
לאחר רכיבה של כעשרים דקות בחמישים קמ"ש אני מסתובב לקטע הקשה של המרוץ מול רוח של 30 קמ"ש אני אצטרך לרכוב עד סוף הסיבוב הראשון וזה קשה רבותי מאוד קשה.
בסיבוב השני אני עדיין לא מגלה סימני עייפות אבל מרגיש את החום הכבד והצורך בשתייה מתגבר. אני צורך בקבוק מים וגייטוריד כל עשרה מייל כמו כן בולע את חטיפי האנרגיה האהובים עלי בטעם שוקולד ו-GU , השעה 1:20 בצהרים אני בול לפי התוכנית ומרגיש כמו אחרי טיול אופניים בין אגמי צפון אמריקה אבל אל תטעו עכשיו מתחיל המרוץ באמת עכשיו צריך לעבוד ולעבוד קשה.
קטע ריצה.
איני יודע במדויק את מקומי. אני נכנס לאוהל ההחלפה ומחליף את כל הלבוש, לא עוד אמיר בכר מחליף ב-15 שניות בספרינט ת"א מאופניים לריצה אלא 2 דקות בסיומן אני מחופש לרץ מרתון אתיופי עם מכנסי ריצה וגופיית היי-טק עם חורים. שתי דקות ריצה מאחרוי ואני עוקף באלגנטיות את אחד הפרטנרים שלי באמונים. יש עליו כבר עשרה איירונמנים ובאוסטריה שנה שעברה סיים בתוצאה מדהימה לקבוצת הגיל שלו 25-29 9:29, הבחור נראה די תשוש ואני מנסה לעודד אותו אך ללא הועיל, החום הכבד מתחיל לגבות את המחיר וכל שנשאר לי לקוות ולשנן לעצמי בראש שהתחרות הזאת הורגת את האנשים אבל אותי לא, כך נכנסתי לקצב מדהים של כ-7:20 למייל כאשר אני בכל תחנת רענון לוקח מים עם קרח ומשקה איזוטני בננות תפוזים וכל מה שבא ליד בשיטת אכול כפי יכולתך הרי שילמתי בכניסה הרבה כסף מה אני פראייר?
לאחר ההקפה הראשונה אני מתקרב שוב לתחנת ההחלפה ומשהו שאיני מכיר עושה טעות וצועק לי שאני חמישי בקבוצת הגיל. מקום מצוין חשבתי לעצמי אני נוסע להוואי אבל זה לא נגמר עד שזה לא נגמר ומנסה לדחות את הצמרמורת העוברת בגופי רק מעצם המחשבה שסוף סוף זה קורה.
נותרים להם עוד 21 ק"מ לרוץ והגוף מתחיל במאבק הידוע מול הראש: תן ללכת קצת אומר הגוף לראש, הראש אומר בסדר אבל רק בתחנת הרענון וכך אני מוצא עצמי מפשר בין הצדדים.
אני עובר ק"מ ועוד ק"מ בדרך נכנס פעמיים לשירותים על מנת להשתחרר ממשקל עודף ומנסה לחדש את הקצב ומצליח לעקוף שוב את אותם רצים שעקפתי חמש או שש דקות קודם לכן.
עוד שלושה מייל לסיום התחרות
אני מנצל כל שכן העומד עם צינור גומי כדי לקבל מקלחת רענון, בשארית כוחותיי התחלתי להגביר מעט. הצצה חוזרת בשעון מאשרת כי אין סיכוי לרדת מגבול 10 השעות אבל מה זה משנה אם אתה ממוקם גבוה בין הארבעים הראשונים?
מייל לסיום אני מתועל על ידי המתנדבים שמאלה לכוון הציר שיוביל אותי אל קו הגמר.
לאחר שאחצה אותו המשימה תושלם, הקהל מריע ואני מקבל כוחות חדשים ומנתר אל קו הסיום ומצליח לסחוט תמונת פיניש מהצלמים שתיזכר אצלי לעד.
הניתור אל קו הסיום
10 דקות אחרי כן.
אני עם המדליה והחולצה, כבר שוכב באוהל העיסויים. מתנדב ומתנדבת מעניקים לי עיסוי במקביל במשך שעה. מסתבר ששווה להגיע בין הראשונים, אתה גם מקבל עיסוי ארוך יותר ולא עומד בתור לאוהל של האוכל. האמת שהארגון כל כך טוב כך שיש פיצות לכולם.
אישתי האהובה בסוף החודש חמישי להריונה בחרה ובצדק להישאר בבית, שבוע שבועיים אחרי אליפות העולם בהוואי אנחנו אמורים לחבוק תינוק רך ובזאת נסגור מעגל חשוב מאוד בחיינו לאחר שאיבדנו את בתנו הבכורה בבטן אמה 4 ימים טרם לידתה.
כמה סימבולי, ארבעה שבועות לפני איירונמן קנדה, האיירונמן הראשון שלי בו הייתי אמור להיות אב גאה.
קטע סימבולי נוסף מחיי פה הוא שאת התחרות התחלתי וסיימתי ב-29 ליוני גם הוא יום בעל משמעות עבורי. בדיוק לפני שלוש שנים ב-29 ליוני 2000 עברתי פה, בקליפורניה, בשיא העונה תאונת דרכים תוך כדי תחרות למרחק אולימפי שברתי את עצם הבריח ונאלצתי לוותר על שתי תחרויות חשובות אחת של חצי איש ברזל וחודש לאחר מכן מרחק מלא באיש הברזל.
שיחת הטלפון לאשתי והבשורה.
מייד לאחר העיסוי והפיצה הצמחונית התקשרתי לדניאלה (דנה) והיא כמובן שאלה איך היה. אמרתי שמצוין אך איני יודע בוודאות את מקומי הכללי. אלא שבעידן ההי-טק אנו חיים ובמקום להטריח עצמי ללוח התוצאות ניגשה דניאלה לאינטרנט ושלפה את התוצאה לה ייחלתי.
שנינו התרגשנו וידענו שאני 100 אחוז בפנים ובדרך להוואי מקום ארבעים כללי ועשירי בקטגורית הגיל הקשה ביותר 30-34 אגב אני הזקן שבחבורה כבר עברתי את יום ההולדת ה-34 שלי ובדקה התשעים הצלחתי להעפיל, בשנה הבאה אתחרה בקטגורית 35-39 וגם שם איני צפוי ללקק דבש.
סוף טוב הכל טוב
חבל שדניאלה לא הייתה שם בכדי לצפות אבל מצפות לי עוד שנות ברזל רבות וכמו שכולם מקווים גם אני בונה על להיות אלוף עולם בגיל 60 פלוס בהוואי ובנימה אופטימית זו אני אומר לכם: "הכל אפשרי".
שלכם – אמיר בכר עוד איש ברזל מישראל.
לתגובות בדואר אלקטרוני: אמיר בכר
קישורים קשורים
IronMan USA Coeur d'Alene
התוצאה והסמל החשוב מכל –
Hawai Qualifier
אני בדרך להוואי
