כבר לא קל למצוא אנשים שנותנים מעצמם ותורמים לאחרים, אבל רחל לוגסי, 38, שעלתה לארץ מאתיופיה כילדה, אחת מתוך 20 אחים ואחיות, היא בדיוק מסוג האנשים האלו. בחיידק הריצה נדבקה רק לפני חמש שנים, עד אז לא היתה קרובה כלל לעולם הספורט. לוגסי הצטרפה לקבוצת ריצה בנס ציונה וארבעה חודשים אחרי שהתחילה להתאמן גילתה שהיא בהריון, אבל המשיכה את אימונים בקצב שהתאים לה. שלושה חודשים לאחר הלידה חזרה עם כל האנרגיות למסלול הריצה ומאז היא לא נחה. היא מלאה בשמחת חיים ועבורה הריצה מהווה חופש.

"אם הצלחתי לטפס על האוורסט וגם לרוץ שם מרתון ולהשאר עם חיוך, אז צריך להעלות את רף האתגר" | צילום: אלבום פרטי

עוד כתבות בנושא
למה אנחנו צריכים להתאושש ממאמץ שלאחר תחרות?
10 כללים חשובים לרצים במרתון ווינר ירושלים 
הכל בראש? הכנה מנטלית לריצת חצי מרתון 

לוגסי עומדת להשתתף בשישי הקרוב במרתון ווינר ירושלים. למרות שכבר טיפסה על ההר הגבוה בעולם ועמדה באתגרים קשים פיזית ונפשית, ממרתון ירושלים היא תמיד חששה "עם כל מה שעשיתי עד היום, תמיד מאוד חששתי ממרתון ירושלים, לא יודעת למה. חברה החליטה שקונה למתנת יום הולדת הרשמה למרתון ירושלים, אמרתי לה לא. אבל היא רשמה אותי בכל זאת אבל עם סיבה". לוגסי תרוץ את המרתון למען גיוס כספים עבור עמותת "גישה לחיים". העמותה עוסקת בקידום המודעות לחשיבות הקשר בין תהליכי הטיפול והסיעוד לבין איכות החיים הנפשית והרוחנית אצל קשישים וכן אצל חולים במחלות מסכנות חיים, או במחלות כרוניות. "אחרי שקראתי קצת על העמותה אמרתי לעצמי 'אני לא מפחדת, אני אלך או אזחל אבל את המרתון הזה אני אעשה ואגייס תרומות. אני אדם שאוהב לעזור לחלשים ואוהב לתת. בחגים אני תמיד תורמת ומגייסת כספים, עושה חבילות. אמרתי לעצמי שאת זה אני חייבת לעשות.

"עם כל מה שעשיתי עד היום, תמיד חששתי ממרתון ירושלים, לא יודעת למה" | צילום: אלבום פרטי

רחל טורפת את החיים והספורט נכנס לה עמוק ללב. היא הספיקה להוציא תעודת מאמנת חדר כושר וספינינג, "אני אוהבת לגעת בהכל", היא מעידה על עצמה, "אני משתעממת מהר". היא נשואה ויש לה שני ילדים, אבל זה לא מפריע לה להמשיך ולאתגר את עצמה עד קצה גבול היכולת. לוגסי כבר טיפסה על האוורסט במסגרת המרתון שמתקיים שם והבטיחה לעצמה שתחזור לשם בשנית, אבל בפעם הבאה עם בעלה. במאי הקרוב היא תהיה חלק מהמשלחת של דניאל קרן לתחרות ריצה רב-שלבית במרוקו. "אני מתאמנת הרבה, עושה הרבה אימוני כוח, שומרת על תזונה. אמרתי לעצמי שאם הצלחתי להשתתף במרתון האוורסט ולהישאר עם חיוך, אז צריך להעלות את רף האתגר. במרוקו קשה לי להאמין שנרוץ את כל המסלול, בטח נלך הרבה אבל אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה לעשות ולתת את מה שיש לי. אני לא מתכננת לגמור את עצמי כי אני רוצה להמשיך עוד שנים רבות. אני רואה את זה כמסע, טיול, הנאה ואתגר, זה הכל משלוב יחד. בהתחלה מאוד פחדתי אבל בעלי אמר לי 'ממתי נהפכת לפחדנית' הסברתי לו שאני לא פחדנית אבל יש לי אחריות ואני אמא לשניים ובכל זאת מרוקו היא מדינה עוינת. הוא אמר לי שאני מחפשת תירוצים מסביב והסכמתי אתו. הוא אמר לי שאצטער אחר כך שלא עשיתי את זה ועודד אותי לנסוע".

"אני לא מפחדת, אני אלך או אזחל אבל את המרתון הזה אני אעשה ואגייס תרומות" | צילום: אלבום פרטי

בינתיים היא מספרת כי גייסה סכום יפה לקראת המרתון הירושלמי. "מה נשאר לאנשים האלו בסוף החיים? אם אני הקטנטונת יכולה לרוץ ולגייס להם כספים וזה יגרום להם לחייך, לקבל את התרופות שלהם, עזרה וטיפול או כל דבר שיכול לעשות אותם אנשים מאושרים ברגעים האחרונים ולהגיד להם תודה כי בזכותם אנחנו פה במדינת ישראל. לצערי הנוער פה שוכח מי השורש, מי הבסיס לקיומנו כאן. יש לי תחושה שהדור שכח את ערכים הבסיסיים כמו לעזור לנזקקים". במהלך הריצה לוגסי תחשוב על כל אותם אנשים נזקקים, להם היא מגייסת כסף וזה ייתן לה את הכוח לרוץ ולא לחשוב על עצמה ועל כאבי הגוף. היא מספרת כי היא רצה למען גיוס תרומות לעמותת "גישה לחיים" שמסייעת לחולים וקשישים להתמודד נפשית עם אובדן ושינוי דרסטי של אורח חיים ועד כה גייסה כ-1,100 שקל והיא מתכוונת לגייס 3,600 שקל נוספים.