שני אנגלים, מגלמים בגופם את אהבת הריצה ואת הקשיחות לממש אותה ללא הפסק. סיפורים שישאירו אתכם עם פה פעור

מאת:חגי אשלגי

רון היל לא מפסיק לרוץ
השם רון היל ודאי אומר מעט מאד לרובכם.

אז ככה – רון היל האנגלי יליד 1938 היה מבכירי רצי המרתון בעולם (אם לא הבכיר שבהם) בראשית שנות ה-70'. באביב של 1970 הוא ניצח את מרתון בוסטון בזמן של 2:10:30 שעות.

חודשים ספורים אחר כך, הוא קבע שיא של 2:09:28 שעות במרתון אליפות הקומונוולת' הבריטי באדינבורו. בכך, הפך היל לרץ המרתון הראשון שירד מ-2:10 שעות על מסלול מדוד רשמית (מסלול שיא העולם של דרק קלייטון האוסטרלי בהולנד מעולם לא אומת ואושר כמסלול במרחק הרשמי). תוצאות שעד היום יכולים רצי המרתון בישראל רק לחלום עליהם.

היל ייצג את בריטניה בשלוש אולימפיאדות – טוקיו 1964, מקסיקו סיטי 1968 ומינכן 1972. הוא החזיק שיאי עולם ב-10 מייל, 15 מייל ו-25 ק"מ. כד"ר לכימיית טקסטיל, היל הקים חברה שהתמחתה בבגדי ריצה, והיה חלוץ בסוגים שונים של בגדים סינטטיים לריצה, פסים זוהרים, ועוד. עד כאן בהחלט מרשים.

אבל כאן אנחנו מגיעים לסיפור – מאז ה-20 בדצמבר 1964 רון היל רץ כל יום. כל יום ללא הפסקה – אף פעם לא פחות ממייל אחד ביום. בתקופות השיא שלו, למחרת המרתונים הגדולים; בתקופות שהרבה אחרי השיא; בבגרותו, בזקנתו, בתנאי הקרח והשלג של צפון אנגליה. ללא הפסקה.

כל יום. השבוע, יסגור רון היל 48 שנים רצופות של ריצה – כל יום. הוא כבר בן 74 ולא קרוב להיות מהיר כפי שהיה, אבל מאז 1964 רץ היל כ-253,000 ק"מ בלמעלה מ-17,500 ימים רצופים של ריצה. ממוצע של מעל 14 ק"מ ליום. כל יום.

זה לא שלא היו משברים וקשיים בדרך. בשנת 1993 הוא שבר את עצם החזה בתאונת דרכים לילית. הוא רץ למחרת היום מייל אחד בודד. באותה שנה הוא עבר ניתוח ברגל, אבל המשיך לרוץ כשגבס על רגלו. הוא נפצע כמה פעמים, החליק, נפל. אבל מעולם לא הפסיק לרוץ.

הציעו לו לנסות לסגור את הרצף על 50 שנים. הישג ראוי שספק אם מישהו יצליח לשחזר. להגיע ל-50 ולעצור – עוד שנתיים. היל לא מבין מה רוצים. לדבריו – "למה לעצור? זה שומר אותי בכושר, זה טוב לי מבחינה בריאותית. איזו סיבה יש לעצור?"

ג'ז בראג חוצה את ניו זילנד
בקצה השני של העולם –  ג'ז בראג חוצה את ניו זילנד בריצה, לאורך!

ג'ז בראג גם הוא רץ אנגלי. הוא התחיל כשחקן רוגבי ועבר לריצה אחרי שמימש כמה אתגרים שהציב לעצמו. בראג השתתף חמש פעמים במרוץ האולטרה 100 מייל (160 ק"מ) של הטרייל דו מונט בלאנק. ב-2010 הוא גם ניצח במרוץ.

הוא השתתף וניצח באין ספור מרוצי אולטרה, סיים שלישי בווסטרן סטייטס 100 בסיירה נבאדה בקליפורניה. הוא מחזיק בשיא אישי של 6:58 שעות בריצת 100 ק"מ אותו קבע בגאלוויי שבמערב אירלנד ב-2009 – קצב של פחות מ-4:11 דקות לק"מ. דף הפרופיל שלו כאתלט של נורת' פייס כאן

בראג הטיס את עצמו לקצה השני של העולם – ניו זילנד והתחיל לרוץ שם בשבוע שעבר את המסלול שנודע בשם טה ארארואה (Te Araroa) – השביל הארוך. השביל המיוחד הזה, שחוצה את ניו-זילנד לאורכה, נפתח לפני שנה, בדצמבר 2011. אורכו 3,054 ק"מ והוא נמתח מקייפ רייגנה בצפון האי הצפוני של ניו זילנד ועד בלאף בקצה הדרומי של האי הדרומי – עם הפנים לאנטארקטיקה. בראג רוצה לקבוע שיא מסלול. עוד אודות השביל הארוך טה ארארואה – כאן.

דצמבר בניו-זילנד זה קיץ (כמו יוני אצלנו), אבל הקיץ הניו-זילנדי קריר ונעים בהרבה מכל מה שמכירים המקומיים בין אילת למטולה. לבראג מחכה ריצה ארוכה, אבל במסלול ובתנאי מזג האוויר (חוץ מגשמים ורטיבות) אפשר רק לקנא.

בראג שואף לרוץ בממוצע 65 ק"מ ביום, מה שנועד להביאו לקצה האי הדרומי ב-50 ימים או פחות. מה שעשוי לעכב ולסבך את המסע, זו סדרה לא קטנה של מעברי מים וחתירה בנהרות. כ-11% מהמסלול הוא בעצם מימי.

בראג הביא עמו קיאק ייעודי למעברי המים, והתכונן, בנוסף לאימוני הריצה, בסדרות של חתירה. הוא נתמך בצוות של שניים – חבר ילדות אחד, והאבא של אשתו הטרייה, שהוא בעצמו קיאקיסט מנוסה וגם רופא.

סרט מהאתר של נורת פייס


למען הסמליות, התחיל בראג ב-12.12.2012 עם יום פותח מרשים במיוחד של 101 ק"מ מקייפ ריינה, ולאורכו של הקטע הידוע כ-חוף 90 המייל (ninety mile beach) בקצה העליון של האי הצפוני. הוא ממשיך מאז בימי ריצה שאורכם בין 50 ל-65 ק"מ ליום.

מטרתו להתקדם כמה שיותר מהר, ולישון היכן שרק אפשר. צוות הליווי המסייע לו נעזר ברכב קאראוואן שינה, שיאפשר לבראג לישון על מיטה נוחה במקומות שבהם יסתיים המסלול היומי קרוב לכביש. בנוסף, צוות הליווי מתנייע גם על אופני הרים, וכמובן קיאקים.

אנחנו נעדכן כאן מעת לעת אודות המסע של ג'ז בראג, ואפשר יהיה לעקוב אחרי ההתקדמות שלו בחודש וחצי הקרובים, ואחרי הנופים יוצאי הדופן של ניו זילנד, חוויה נדירה לכשעצמה, בבלוג, וגם בטוויטר.