מתחילים כמובן עם ההיסטוריה של חנה קנייזבה-מיננקו, למרות שאני תמיד אקרא לה אנה. איזו הופעה מדהימה. במהלך הגמר שמעתי את פרשן הערוץ הראשון גלעד ויינגרטן מתלונן על חוסר העקביות שלה בקפיצות ותוהה מדוע היא לא מצליחה לייצר כמה קפיצות טובות כמו קתרין איברגוון למשל. אז אני אומר שדווקא ביום כל כך משמח צריך להסתכל על הצד המוצלח ביותר של קנייזבה-מיננקו והוא העקביות בתחרויות הגדולות שבהן היא משתתפת.

חנה קנייזבה מיננקו על הפודיום באליפות העולם יחד עם קתרין איברגוון ואולגה ריפקובה | צילום: באדיבות איגוד האתלטיקה

גם אם היא מייצרת קפיצה טובה אחת או שתיים, היא תמיד "מופיעה" לתחרויות גדולות ותמיד משיגה שם תוצאות שתואמות את יכולותיה. עוד מהתקופה שהייתה נערה וזכתה במדי אוקראינה במדליות באליפויות אירופה והעולם לנוער, ועד למשחקים האולימפיים בלונדון שם סיימה רביעית ולאליפות העולם לפני שנתיים שם סיימה שישית במדי ישראל, כשגם מדליית הארד באליפות אירופה האחרונה באולם הוכיחה את זה בגדול. ובאשר לכמות הקפיצות שהיא מייצרת, ברור שזו בעיה אבל היא התאמנה בשנתיים האחרונות עם שני מאמנים טובים. אז מה. הם לא יודעים את זה? מה לעשות, יש עוד כמה קופצי משולשת שאני זוכר שהיו ספורטאים של קפיצה עד שתיים בכל תחרות, ויש כאלה שהצליחו יותר, ככה זה, לא כולם בנויים ליותר מזה. בכל מקרה, כיף לראות איך תהליך ההתאקלמות של קנייזבה-מיננקו מסתיים עם הישג היסטורי למדינת ישראל. תהליך שהתחיל לפני שנתיים והיה נכון ובריא הרבה בזכותו של דייויד צ'יזיק, איש עסקים שלקח את קנייזבה תחת חסותו בזכות היכרותו עם בעלה אנטולי, וידע איך לנהל אותה מבחינה תקשורתית. התוצאה – לא רק ספורטאית אדירה אלא אוקראינית לשעבר שעברה תהליך זריז מאוד של ישראליות.

וכן, את שאר העולם עניינו היום דברים קצת אחרים. האמת היא שיום שלישי של אליפות עולם הוא לפעמים יום כזה שאפשר לנשום בו קצת אוויר ולנוח, אבל לא הפעם. מבחינתי זה היה יום עם רצף של תרחישים לא הגיוניים. לא הפתעות, אבל דברים לא הגיוניים שהופכים את הספורט לכל כך מעניין.

אפשר להתחיל מהסוף, גמר 100 מטר לנשים. אז מצד אחד בולט הוא בלתי מנוצח בגברים בזכות נתוניו המרשימים שמאפשרים לו לייצר צעדים ענקיים. מצד שני, באה ג'מייקנית אחרת בשם שלי אן פרייזר פרייס ומראה שאין חוקים ושאפשר להיות האשה המהירה בעולם גם בגובה של 1.52 מ', ועוד כשהיריבה שלצדך מתנשאת לגובה של 1.79 מ' (דפני סחיפרס). הנה סיבה מצוינת למצוא את הריצה הזאת ולראות אותה שוב ושוב. שימו לב לתדירות הצעדים של אלופת העולם לעומת יריבותיה האחרות. כנראה שהיא הרצה שמייצרת את הצעדים המהירים ביותר בעולם – תענוג!

ריצה אחת אחורה ואנחנו מגיעים לגמר 3,000 מכשולים לגברים. אני לא מוצא הגיון בזה שאותו רץ מנצח באותה אליפות ובדיוק באותה צורה כבר 4 פעמים ברציפות. לא סתם אזקיאל קמבוי הוא כל כך מוחצן במראה ובהתנהגות שלו ביחס לספורטאים הקנייתים הידועים בצניעותם. הרי הוא הכוכב הגדול של הריצה הכי קנייתית שיש, ויחד עם מו פראח הוא הטקטיקן מספר 1 בעולם בריצות למרחקים ארוכים. הוא לא שיאן עולם, גם שיאו האישי לא נכנס בין 5 התוצאות המהירות בעולם, אבל העובדה שבשבע אליפויות עולם האחרונות הוא מסיים במקום 1 או 2 ושחוץ מזה הוא היה פעמיים אלוף אולימפי מוכיחה שהוא הטוב בכל הזמנים בריצה הזאת. גם במקרה הזה, חפשו ברשת איך זה נגמר בכל אליפות עולם. 200-250 מטרים לסוף הוא לוחץ על כפתור ועושה צחוק מהמתחרים שלו, אבל היום הסיומת שלו בחצי ההקפה האחרונה היתה לדעתי המהירה והמרשימה מכולן.

זה שרנו לאבילני מפסיד באליפות עולם דווקא הגיוני מבחינתי. הוא שיאן עולם, אבל הוא עושה טעויות פה ושם והוא לא נחשב למניה בטוחה. מה שלא הגיוני זה אלוף עולם בן 21 במקצוע כל כך טכני כמו קפיצה במוט. אז הוא לא הראשון וגם פאבל וויצ'צ'ובסקי הפולני עשה את זה בגיל כל כך צעיר לפני 4 שנים, אבל זה מראה על חוסן מנטלי אדיר, לבוא לתחרות הכי חשובה בשנה ולנצח ספורטאי כמו רנו לאבילני. צריך להיות מאוד מיוחד כדי לנצח תחרות כזאת בלי הרבה ניסיון. אגב, אצל ספורטאים ישראלים אני זוכר חוסן מנטלי כזה רק אצל גל פרידמן.

בהזדמנות זאת אני אשלח התנצלות לויויאן צ'ריוט, שביום כל כך טוב של אתלטיקה לא מצאתי שום דבר לא הגיוני בזה שהיא זכתה באליפות העולם בריצת 10,000 מטר אחרי שחזרה מחופשת לידה.

צילום עמוד הבית: באדיבות איגוד האתלטיקה