איתי תורג'מן עוד לא היה בן 19 כשפרץ בסערה לעולם המשחק והפך לשחקן הצעיר ביותר שזכה בפרס אופיר. זה קרה בשנת 2002 ומאז ועד היום הוא טיפח קריירה מפוארת בקולנוע, בטלוויזיה ובתאטרון. במקביל לכל זה, לאיתי תורג'מן יש גם חלומות אחרים. הם דווקא לא קשורים לכסף, חיי לילה, בילויים – את כל אלו הוא מרגיש שהוא כבר מיצה בגיל 33. החלומות שלו קשורים דווקא לריצה למרחקים ארוכים, שהפכה לתחביב העיקרי שלו לפני 5-6 שנים. אז הוא היה אחד מכמה סלבריטאים שהשתתפו בפרויקט תקשורתי. היום הוא מרתוניסט מהיר מאוד במונחים של רצים חובבנים ושגריר של חברת אדידס המספקת לו את הציוד לאימונים והתחרויות.

המטרה הבאה שלו היא לרדת משלוש שעות במרתון סמסונג ת"א | צילום: אוהד רומנו

"אני מהנערים שהיו בחוג משחק עם אולסטאר, סיגריות וגיטרה"

נסביר את זה קצת אחרת. לפני שש שנים פנו אליו ממגזין "מנטה" על תקן הטייפקאסט של ה"רוק סטאר" שחי חיים לא בריאים, והציעו לאמן אותו לטריאתלון ולכתוב על זה. היום הוא כבר יכול לכתוב תכניות אימון למרתונים בעצמו, אבל מעדיף להיעזר באחת המאמנות הבכירות כדי לעמוד במטרה הבאה שלו שהיא לרדת משלוש שעות במרתון, אפילו מתוצאה של 2:55 שע'. הוא ינסה לעשות את זה במרתון "סמסונג" תל אביב ובעיצומם של האימונים נפגשנו אתו לקפה כדי להבין מאיפה כל זה בא?

"אני ממש לא מאלה שרצו כל החיים, אני מהנערים שהיו בחוג משחק עם אולסטאר, סיגריות וגיטרה. הכי לא גדלתי כספורטאי", אומר תורג'מן בתגובה לשאלה שחיפשה איזשהו רקע מהעבר בריצה למרחקים ארוכים. "בפרויקט עם 'מנטה' הם חיפשו מישהו שמזוהה עם הספה בבית, אז הם הגיעו אליי. היו לי עסקים בחיי הלילה בתל אביב, הייתי שותף בדירת רווקים ולא מודע לתזונה בריאה, מעשן, חי חיים מאוד לא בריאים. כוח גדול ממני גרם לי להסכים לנסות, ורן שילון שהיה המאמן שאחראי על המבצע הזה חיבר אותי ממקומות מאוד עמוקים ויצר את השורשים שלי לריצה ולספורט. על בסיס התקופה ההיא הצלחתי להישאר אדוק ולהתאמן בצורה מסורה ומקצועית עד היום שזה חמש שנים. אחרי כמה טריאתלונים, הבנתי שאני יותר טוב בריצה מאשר שחייה ורכיבה ושאני גם מאוד אוהב את זה – אנחנו כנראה אוהבים דברים שאנחנו טובים בהם. בחמש שנים האחרונות אני רץ כל יום וזה הרבה מעבר למספרים, תחרויות והישגים. זה האוויר הרוחני שלי, הרווח בין החיים עצמם להתחשבנות ולחלומות, ובין החלומות להתחשבנות להווה. זו הנשימה הזאת בתוך המשולש".

רץ עד היום חמישה מרתונים | צילום: אוהד רומנו

"עשיתי את הטעות הקלסית"

כשאיתי תורג'מן מדבר על ריצה אפשר להבין מאוד שאת הרווח הכי גדול שלה הוא כבר השיג. הוא מזמן הפך את הריצה לדרך חיים, והוא יודע שזה אחד הדברים שעושים לו הכי טוב. אבל חוץ מהקטע הרוחני שבריצה, הוא לא יכול להכחיש שהוא גם נמשך מאוד למספרים ולתחרותיות. העובדה שהוא רץ חדש יחסית ונמצא כל הזמן במגמת שיפור, מאוד מרגשת אותו. לא פחות מרגשת אותו העובדה שסוף סוף הוא הצליח לקחת פסק זמן כדי להתאמן בפעם הראשונה למרתון בצורה הכי מקצועית שהוא יכול. "עשיתי עד היום חמישה מרתונים. בראשון בברלין רצתי 3:26 שע', בשני מרתונים נוספים ליוויתי חברים, פעם נוספת רצתי במרתון ירושלים עבור עמותת 'שלווה', ולפני שנתיים רצתי את מרתון טוקיו".

לשעוני דופק בשוונג-שופ לחצו כאן

אפשר להגיד שבמרתון טוקיו נחשפו חברי קהילת הרצים למרחקים ארוכים לכשרון הטבעי של איתי תורג'מן בריצת מרתון. בסופו של דבר, לבן אדם יש כ-100 אלף עוקבים באינסטגרם, כך שהבשורה על כך שהוא חצה את קו הסיום בזמן של שלוש שעות ועוד כמה שניות פשטה מהר מאוד. תורג'מן עצמו סיים את המסע ליפן ברגשות מעורבים כפי שהוא מספר: "טסתי לשם עם קונקשן דרך איסטנבול ושדה התעופה הושבת לארבעה ימים בגלל סופת שלגים, אז אני הייתי מאלה שנתקעו שם ואכלו מקדונלד'ס כמה ימים, וכל זה לפני מרתון. ואז כשהגעתי, לא חשבתי. היה לי מזל גדול כי תכננתי תוצאה של 3:05-3:07 שע'. עשיתי את הטעות הקלסית של להתייחס לאדרנלין ולהתרגשות ולחשוב שיש לי יום נפלא, ולרוץ הכי חזק. רצתי בצורה לא חכמה, יותר מהר ממה שהתאמנתי, ובסוף יצא 3:00. מין עונש של 'לא תראה 2:59 שע' כי הייתי ילד חוצפן ומתלהב ולא אחראי. עשיתי מרתון יפה אבל בלי לראות את הסוכרייה של 2 על השעון. זו תחרות שהגדירה לי איפשהו את הפוטנציאל. משם התחלתי להתאמן".

איתי תורג'מן (משמאל) במרוץ קאנטרי ג' | צילום: צלמי שוונג

אז בין כל הפרוייקטים שלו וקצת לפני צילומים לעונה נוספת של התכנית "הזוג המנצח" אותה הוא מנחה, תורג'מן מצא כמה חודשים רגועים יותר בהם הוא נותן את כל כולו. זה אומר להיצמד לתכנית שבנתה לו המאמנת שלו זהבה שמואלי שהיא די תובענית מבחינת הקילומטראז', ולהגיע באימונים למהירויות שהוא לא חלם עליהן. במקביל, הוא עזב את תל אביב וחזר לגן יבנה שזה המקום שבו גדל ושבו הוא נהנה מהשקט – המצרך שהוא די זקוק לו בימים אלה.

חולם על מקום בצמרת הרצים הישראלים במרתון ת"א

"אני לרוב רץ לבד, ולפני מרתון אני נכנס לתכנית עם מאמנת או מאמן", מספר תורג'מן, "עכשיו התחברתי לרצי רמת השרון של זהבה שמואלי והיא אחראית על מה שאני עושה ובונה אותי בצורה מקצועית ומהממת. היא אחת הדמויות שיותר פרגנו לי וחיבקו אותי בעולם הריצה ממש מהיום הראשון. היא ראתה אותי במרתון ברלין וישר התחברתי אליה, עם השנים התחברתי גם לרצים בקבוצה ובמיוחד לאחד מהם שלומי לאון שהוא חבר טוב שלי. יש בי מצד אחד בטחון גדול מאוד שאני בכושר מצוין ומתאמן בצורה מסורה ומחויבת. יש גם מין פחד כזה, מין התרגשות מטורפת, כבוד גדול למרתון שזה אף פעם לא על הדרך ואף פעם לא מובן מאליו".

"עכשיו אני רץ 120 ק"מ בשבוע" | צילום: אוהד רומנו

כשיושבים עם איתי תורג'מן קל מאוד לגלוש לשיחה על מספרים, כמו עם כל רץ תחרותי. בסוף דצמבר הוא השתתף במרוץ התחתונים וסיים שמיני במקצה ה-10 ק"מ בזמן של 38:46 דק', ועכשיו הוא חולם על מקום בצמרת הרצים הישראלים במרתון סמסונג תל אביב, שבו באים לידי ביטוי בדרך כלל הרצים החובבנים או החצי מקצוענים הבכירים, מכיוון שהמרתוניסטים המהירים בארץ מעדיפים מרוצים אחרים. הוא עדיין לא יודע בדיוק לאיזו תוצאה לכוון ביום טוב, אבל מה שהוא יודע בערך מרשים מאוד ללא ספק: "אני רוצה 2:55 שע' ומטה. זהבה אומרת שאני צריך להתאמן הכי חזק ואז נראה. היא לא אוהבת לבחור יעד ולהתאמן, היא אוהבת להתאמן במקסימום בהתאם לשיקולים, ולהגיע לתחרות ואז לראות מה המצב. לשלב ריצה מקצועית במקצוע שלי זה משהו עם יתרונות וחסרונות. מצד אחד יש לי תקופות צילומים ואז זה מ-5 בבוקר עד 8 בערב במשך חודשיים, אז אני יכול לשמור על הכושר ולרוץ 70-80 בשבוע, עכשיו אני רץ 120. וזה לא רק זמן אלא פניות נפשית, צריך להיות פנוי בראש בשביל מרתון מתחת ל-3 שעות. מצד שני יש לי המון חופשים, אז אני מסדר לעצמי את הימים ויש לי יותר יכולת לשלוט. השאיפה האמתית שלי לעונה הזאת היא לרדת מ-2:50 שעות, אבל בחרנו לחלק את זה לשני מרתונים. אז בתל אביב אני אכוון ל-2:55, ובסביבות מאי-יוני אחפש מרתון נוסף".

יהיה מעניין לעקוב אחרי איתי תורג'מן. מה שבטוח זה שמבין האומנים הוא רץ הכי מהר בארץ, ואולי ב-2017 הוא יוכל להחזיק גם בתואר הסלב הכי מהיר במרתונים ששמור כיום לחבר הכנסת עופר שלח, שבשנת 2008 רץ במרתון רוטרדאם 2:52:25 שע'. אבל המספרים, כי שציינו, הם רק מספרים. הניצחון האמתי של תורג'מן כמו של כל רץ אחר שבחר "לחיות את הריצה" היה בלהשיג את איכות החיים שאולי היתה חסרה לו כשכל המדינה למדה להכיר מי הוא: "להיות רוקסטאר בגיל 24-25 זה סבבה, בגיל 33 זה פחות מגניב. אני חושב שבסופו של דבר שליחות המשחק היא תוצאה של האיכות הנפשית של הבן אדם. האיכות הנפשית שלי תלויה באורח החיים וריצה מכתיבה אורח חיים. זה איפשהו מעגל שבסוף משרת בצורה מושלמת את כל הזוויות. לי מאוד נוח ונעים לקום בבוקר מוקדם ולצאת לרוץ. אני לא שותה, לא מעשן, אוכל מאוד בריא. היום הצמיחה שלי תלויה בלהיות צלול".