מאת:אמיר לבנטר
יומן מסע – חלק א
יומן מסע חלק ב – תם ונשלם
יום ראשון 03.07.2005 – 18:00 עד חצות – נגמר, אז מה עושים עכשיו ?
זהו סוף, עשיתי את זה. הוענקה לי מדלית המסיים העשויה מברזל טהור ( אני מקווה שלא מאנשי ברזל לשעבר) בציפוי זהב 18 קארט (חישוב קל מראה שהרווחתי מן התחרות הזו על פי שער אונקית הזהב באותו היום) ונכנס לשטח הסיום הסטרילי. פחמימות, שומנים וחלבונים נשפכים מכל הכוונים בליווי אלכוהול ( 7 קלוריות לגרם) בצורת בירה מקומית. מוענקת לי חליפת סופרמן לחימום ( יריעת בד מוזהבת לשמירה על חות הגוף) אבל אני מרגיש לפחות כמו ספיידרמן. אני מנצל את המזון להתאוששות מהירה ( מחלקים בחינם אז חייבים לקחת כמה שיותר). לאחר מכן, מתפנה להחזרת הצ'יפ וקבלת חולצת המסיים ותעודת הסיום הכוללת תוצאות מלאות. ג'קוזים מוקמו באתר לשימוש המסיימים, אך אני מרחם על נחום שמתייבש לו שעות ויוצא לקראתו ( מצויד בפיצות ועוף לשימושו של נחום ואולי לנסות גם לפתוח דוכן מזון כדי לעשות מעט ג'ובות).
אני מתפנה לאיסוף האופניים ושקיות ההחלפה, כרגיל הכל יעיל. בכניסה נאמר לי כי נכנסתי לשטח ההחלפה עם האופניים במהלך התחרות 7 שעות ו 6 מן הזינוק ומתנדב מקומי מלווה אותי למיקום המדויק של האופניים בהתאמה. אוסף את השקיות כולל הטלפון הנייד שמתחיל לקבל הודעות ללא הפסקה. אני מנשק את האופניים שמילאו את משימתם כהלכה ביום זה, אך כתם הגריז שנדבק לפה מתחיל להפחיד אנשים מסביבי. לפני יציאתי משטח ההחלפה אני שומע לפתע דוברי עברית. לשאלתי אותם אם עברית שגורה בפיהם הם עונים כי הגיעו ללוות את הישראלי הנוסף בתחרות ( אבינועם), הן מוסרות לי כי הוא עדיין במסלול הריצה ומרגיש נפלא. צילום משותף ואיחולי הצלחה ואני מחוץ לשטח. האופניים נמסרות למכונאי ( נחום) – שיעשה איתם מה שהוא רוצה, אני מלאתי את חובתי לספונסר.
מגיעים חזרה לצימר, אני עדיין בהיי ולא יכול להרגע, מקלחת וטלפונים הביתה עד הלילה. יערה ויפעת מוסרות כל הכבוד בגאווה רבה. אימי שיום לפני התחרות אמרה לי " תעצור אם קצת קשה, אתה לא צריך את זה" שואלת אם אני מרגיש טוב ואני עונה שפשוט נפלא. אחי מעדכן אותי על הדיווחים השותפים באינטרנט לאורך כל התחרות ( אבל איפה שידור הוידאו ? ) , אייל מתעניין בעיקר בקולה שצרכתי במהלך הריצה ואם אני מודע שהדבר אינו בריא לשיניים, גידי מתקשר והוא אפילו יותר מאושר ממני ( כאחד שגיבה אותי לאורך כל הדרך, זו הקלה גדולה עבורו), שרול ידרוש פרטים מלאים על השימוש בגלגל ה 26 והמהירות הממוצעת בכל מטר, זוויות הטיפוס, טמפרטורת הכביש, כיווני הרוחות ועוד – אני מעדכנו בפרטים ( אין לי מושג מה זה זוית, רוח, מהירות או אפילו אופניים, דבר אחד אני יודע – אני אירונמן ).
שעה וחצי לפני חצות תופס אותי רעב מחודש, נחום כבר ישן לו מותש מן היום הקשה ( קשים הם חייו של מכונאי אירונמן), ואני מחליט לרדת חזרה לשטח הסיום, לאכול חופשי חופשי ולקבל את אחרוני המתחרים. בחצות ועשר דקות מגיעה אחרונת המתחרות ( ללא זמן רישמי כיוון שישנה הגבלה של 17 שעות שהגיעה לקיצה בחצות). ההתרגשות גדולה ואפילו קייט מנצחת התחרות מצטלמת עימה למזכרת. זיקוקים לסיום היום הנפלא וחזרה לצימר לשינה.
עשיתי את זה. הוענקה לי מדלית המסיים העשויה מברזל טהור
יום שני 04.07.2005 – היום שאחרי.
מתעוררים מעט מאוחר ואוכלים את ארוחת הבוקר הנפלאה. היום מוקדש להתאוששות אקטיבית. מנסיון עבר, ההתאוששות המהירה ביותר הינה ההתאוששות האקטיבית. להפתעתי אני מרגיש טרי, ללא שרירים תפוסים וללא עייפות כלשהיא ( שוב לא התאמצתי מספיק בתחרות – אוף). אני מתחיל כבר לפנטז על האירונמן הבא ( אולי אני אספיק להגיע לאירונמן גרמניה בעוד שישה ימים ? ). רוכבים קלות 30 ק"מ לעיר האירונמן, לעידכונים, קניות אחרונות וכמובן להתחבר למכשירי ה compex לשחרור. נציג החברה מחבר אותי למכשיר וכרגיל צוחק על היותי לא מגולח רגליים ( כנראה אני ומספר מתחרות גרמניות היינו השעירים היחידים בתחרות). כמובן, שהדבר מזכיר לי את המסאז' מיד אחרי תחרות הנובה קולי באיטליה שנה קודם. המסאז'יסטים סירבו לקבלני בתחילה עם רגליים כאלו והתייעצו בינהם מי זה הקוף המזרח תיכוני הזה. הם שלחו אותי להתרחץ תחילה ואחר כך בצעו התערבות מי יבצע את המסאז'. גם עכשיו ניתוק הפאדים מרגליי הינו טקס משמח לבדיקת מד הכאב שלי בתלישת שערות.
אנחנו ממשיכים למרכז העיר קלגנפורט דרך מסלול הריצה ונחום המום מאורך המסלול ( את כל זה רצתם ? – אולי, מי זוכר !) . שותים קפה במדרחוב תחת השמש ולא מבינים מדוע לא ניתן לעשות זאת 365 יום בשנה. המשך רכיבה חזרה לצימר דרך כביש האגם , נחום ואני דוחפים מעט יותר (שחרור ב 50 קמ"ש הינו נעים) ומגיעים להתארגנויות אחרונות לאחר שעתיים וחצי רכיבה נטו.
בערב מסיבת הסיום וחלוקת המדליות המסרותית. אני ממתין שיקראו לי לבמה לקבלת גביע, ממתין וממתין ושום דבר. אני פונה למארגנים אולי יש גביע לרוקי הישראלי הראשון בקטגוריה ששמו מתחיל באות A והוא דובר עברית, הם רושמים לי מספר טלפון על דף ומספרים כי שם מחלקים גביע לכל דורש ( בדיקה קצרה מאמתת כי הטלפון הינו של איגוד הטריאתלון הישראלי). קייט, מנצחת התחרות, מבקשת שוב להצטלם איתי אך אני מסרב בנונשלנטיות זהירה ( כבר הצטלמת איתי לא ? ).
יום שלישי 05.07.2005 – היום שאחרי אחרי.
מתעוררים בבוקר לקול רעמים. השמים אפורים והגשם אינו מפסיק לרדת. התיעצות קצרה מה צריך ללבוש היום לרכיבה ומנסים לחפש מעט תקווה שהשמש תצא במהרה. בארוחת הבוקר אנו מעודכנים כי מזלנו רע, גשם כל היום וטמפ' נמוכות ילוו אותנו כל היום ( אני מקווה אולי נחום ישבר ולא ירצה לצאת לרכיבה היומית אך מתבדה במהרה). נחום מעדכן כי אינו לוקח משקפים ללא ווישרים על פי נסיונו ברכיבה בגשם לפני מספר ימים. אני מחליט לקחת הגנה לעיניים לכל מקרה.
הרכיבה בגשף רצוף וכבד הינה קשה וטובענית אך אנחנו ( איש ברזל ומכונאי צמר גפן) לא נישבר לעולם. אני מתישב על הגלגל של נחום לאורך כל הדרך ( אני כבר עשיתי את שלי שלשום). מבין כי עלי להוציא מיד את ההגנה לעיניים ומרכיב את משקפי השחייה לאחר שזרנוקי המים חודרים מכל הכיוונים. אני מעט מצטער שהבאתי בקבוקי שתיה ומזון כיוון שגלגלו של נחום מספק את כל הנוזלים והפחמימות הנדרשות בשפריץ יעיל לפי.
כשעתיים וחצי מן היציאה אנו נשברים מן הקור והרטיבות ומחפשים מחסה בבית קפה. זו הפעם הראשונה שהגשם נפסק היום ( מתחת גג בית הקפה) . מזמינים קפוצ'ינו חם להפשרה כללית ומחליטים כיצד עלינו להמשיך לעבר הטיפוס לגרליצן. ההחלטה קובעת כי נחפש את הפניה לעליה ואם נפספס אותה נוותר עליה. קופצים על האופניים וממשיכים בגשם השוטף. הפניה לגרליצן מתקרבת, אני מבחין בה אך עושה קולות של דג. נחום מבחין בה ברגע האחרון ( למה ? למה ? למה ?) ופונה ימינה. העלייה הינה קשה ( 10-12 אחוזי שיפוע) ואנו מתחילים לטפס בתוך נהרות מים השוצפים את הכביש וסביבתו. לאחר 300 מטר טיפוס לגובה ( נותרו רק עוד 1000 מטר ) אנו מחליטים יחדיו שכדאי לוותר על מנת הטיפוס היומית ( מחר יום נפלא לא? ) ומסתובבים מיד. אני מאיץ בירידה, אך נחום מתריע כי הירידה תקח לו שעות, הברקסים אינם עוצרים כלל !!! לא נעים בכלל (ניפגש בצימר) נחום משתשמש בסוליות נעליו ובכפפות לשיפור יכולת האטה. הידים גמורות מלחיצה ללא מנוחה על המעצורים. אנו מתלבטים אם לחבר בחבל את זוגות האופניים לבלימה משותפת ויעילה ( מזל שאין חבל בנמצא).
לאחר כרבע שעה הסיוט נגמר ( הירידה מההר) וסיוט נוסף מתחיל ( הרכיבה לעבר הצימר ארוכככככהההה).
בעליות הארוכות אני מאפשר לנחום לפרוץ קדימה ( איזה מאפשר ! לא מסוגל ליותר) כדי לאפשר ניקוז מים יעיל יותר ( כמובן שאיני רוצה עדיין להרים את הדופק יתר על המידה – תרוץ טוב לא ? ) לאחר חמש שעות וחצי מן היציאה מגיעים לצימר להתחממות והפשרה. אנחנו בדעה אחידה שאם מחר יום דומה אין סיכוי שנצא לרכב שוב.
בערב יוצאים לארוחת הערב המסרותית (זו התחלה של מסורת ארוכה) במסעדה אוסטרית מקומית. נחום כמובן מזמין על פי הבטחתו שאם ארד מ 11 שעות בתחרות ( איך אני מצליח להוציא כסף מכולם ? ) .
כשעתיים וחצי מן היציאה אנו נשברים מן הקור והרטיבות ומחפשים מחסה בבית קפה
יום רביעי 06.07.2005 – היום לפני החזרה.
אנחנו מחליטים לעלות את העליה לגרליצן שהתחלנו אתמול. בבוקר אנו ( אנטילופת ההר וקמיקזה מנירוסטה) עדין חוששים לצאת כיוון שהשמים מעוננים והקור עז. אך הבטחה אוסטרית שתוך שעתיים השמש יוצאת מעלה אותנו לאוכפים. אין לנו כח לעוד יום של שחיה בכביש.
העליה לגרליצן מכובדת ביותר ולפנינו 1300 מטר טיפוס. נחום מעריך את הטיפוס ב 45 דקות ( קצב העליה של לאנס בטיפוס נגד השעון ) ואני טוען שהדרך תארך לפחות שעתיים ( התרגלתי לספור בשעות עגולות במהלך האימונים לאירונמן). מצוידים במכשירי קשר למקרה של התקפה לא צפויה. מתחילים בטיפוס ולפתע נחום ללא שום הוראה מן המנג'ר מתחיל בפריצה. אני לא מגיב ומשאיר את העבודה לפועלים השחורים שלי ( איפה הם ? ). הפער בינינו גדל לאט לאט ( מהר מהר) ובכל נקודת סיבוב נחום דואג לעדכן אותי על מספר הפנייה ועל הגובה מעל פני הים. הפער גדל ואני מחכה לאופנוע שידווח על המרחק בין קבוצת הבריחה ( נחום) לבין קבוצת המובילים בדרוג הכללי ( אני). חישוב קל מראה כי אאבד היום 6 דקות בטיפוס לפסגה. עדכון אחרון מנחום על כניסה למרחב המוגן בבית המלון בפיסגה ואני ממשיך לחרחר מאחור עד שהמלון נראה לבסוף.
נחום מנצח הסטייג' בזמן של שעה ו 14 דקות לוקח את החולצה המנוקדת ( מכתמי הבוץ מרכיבת האתמול) ואני בזמן של שעה ו 20 דקות שומר על הצהובה. אני עדיין לא מסוגל להרים את הדופק מעל % 70 , הרגל מגונה מכל תקופת האימון לאירונמן.
בק"מ האחרון לפני הפיסגה אנו חולפים על פני רוכב אופניים גרמני שנשבר בעליה ( אולריך) וסוחב את אופניו במעלה ההר. לאחר כרבע שעה הרוכב מצטרף לבית הקפה במלון ומזמין אותנו על חשבונו ( חבל שלא הספקנו להזמין גם מרק, פיצה וסטייק) . צילומים וקדימה חזרה למטה. הנוף בירידה שונה מזה שבעליה. בעליה רוב הזמן ראיתי כוכבים ועכשיו בירידה ניתן להבחין גם באגם בתחתית הטיפוס ובהרים הירוקים מסביב.
בירידה ניתן להבחין גם באגם בתחתית
יום חמישי 07.07.2005 – הביתה.
הביתה.
