הריצה מזמנת לנו אפשרות מיטבית להשתמש בערוצי הגוף והנפש כדי להכיר את עצמנו בצורה מעמיקה וחווייתית יותר. כשם שבכל ריצה אנו חולפים על פני תחנות במסלול, זהה הדבר באשר לתחנות הנפשיות המתרחשות בעת הריצה. היכרות והתיידדות עם תחנות אלו עשויה להעניק רובד נוסף לריצה, שאל לנו להחמיצו.

על מה אתם חושבים בזמן ריצה? צילום: רונן טופלברג

לפני חודשים אחדים השתתפתי במרוץ, שאליו התכוננתי רבות, במטרה לשפר את שיאי האישי. כקילומטר לאחר הזינוק הבנתי שאני בבעיה: גופי הרגיש כבד מהרגיל והתחלתי לפקפק ביכולתי לעמוד ביעד שהצבתי. בעודי שוקל את צעדיי, הבחנתי שלידי רץ אדם בקצב אחיד וזהה לשלי. על אף שהוא לא ידע זאת, החלטתי להיעזר בו כמכתיב הקצב שלי. לא יצרתי איתו שום קשר במהלך הריצה, והקפדתי שלא לפגר אחריו ביותר משני צעדים. זה היה קשה. הוא רץ כמו מכונה משומנת היטב, אבל כך המשכנו כמעט עד קו הסיום, אני מאחוריו, והוא, במשמעת עצמית שאין כדוגמתה, לא סטה, אף לא לרגע, מהקצב שהוסכם בינינו ללא מלים.

אך לפתע, כקילומטר לפני סוף המסלול, הוא החל להאט. היה לי ברור שמחובתי להחזיר לו טובה. גייסתי את שארית כוחותיי, רצתי לצידו ועודדתי אותו עד שסיימנו יחד. בנקודת ההתרעננות נפגשנו שוב, החמאתי לו על יכולתו לרוץ בקצב אחיד כל כך, הודיתי לו על שסייע לי להתגבר על הקשיים, ולסיים בזמן המטרה שלי, גם אם לא התכוון לכך. תגובתו הותירה אותי מופתע מאד. הוא אמר במבוכה: "מעולם לא רצתי בקצב כזה ובצורה כל כך אחידה. אבל הרגשתי אותך מאחורי כל הדרך, ואמרתי לעצמי שאם אתה מסוגל אז גם אני מסוגל. אבל שלא תחשוב לרגע שאני הוא שהכתבתי את הקצב, זה היית אתה".

כיצד ניתן להתבונן על הריצה שלנו כמסע? | צילום: pixabay

אירוע זה הותיר בי מחשבות רבות. שנינו רצנו על אותו מסלול באותו זמן ואף חלפנו יחד על פני אותם גירויים סביבתיים, ובכל זאת, כל אחד מאיתנו רץ את מסעו האישי, לרבות המכשולים וההגעה לפסגות האישיות שלנו.
לכאורה, פעולת הריצה יכולה להיתפס כזהה אצל כולם: תנועת הגוף החוזרת ונשנית, התמודדות עם תנאי השטח, ניטור הדופק, מהירות הריצה ואורך המסלול, והרי לכאורה, זה פשוט מאוד: מתחילים בנקודה אחת ומסיימים באחרת.
אביב גפן כתב בשירו, יומן מסע: "אינספור שבילים ויציאה, רושם בתוך יומן מסע".

אני סבור כי השביל שכל אחד עובר במהלך הריצה איננו מוחשי בלבד, אלא גם נפשי, בו בזמן. כבכל שביל, ניתן להבחין בתחנות המצויות בדרך. תחנות אלו אינן גשמיות או גופניות בלבד, אלא גם "נפשיות" ומהוות חלק מיומן המסע שנכתב לכל אחד מאיתנו. במהלך טיפול בריצה, למטפל ישנה האפשרות ללוות את האדם במסע שאותו הוא עובר. ככזה, הוא יכול לסייע בהתוויית הדרך, בזיהוי מכשולים ובהעלאה למודעות על אודות קיומן של תחנות נפשיות כאלו ואחרות.
אולם גם כאשר הריצה מתבצעת לבד, ניתנת לנו ההזדמנות ללמוד על עצמנו, לא רק בהיבטים פיזיולוגיים, אלא גם בהיבטים רחבים יותר של רגשות, מחשבות והתנהגות.

אם כך, כיצד ניתן להתבונן על הריצה שלנו כמסע? ומהן התחנות הנפשיות שאליהן ניתן לשים לב בדרך? הפסיכיאטר ד"ר תדיאוס קוסטרובלה, ממייסדי התחום "טיפול בריצה", מסביר כיצד הפסיכולוגיה משתלבת בתהליך הריצה, ומתאר את התחנות הנפשיות האפשריות בדרך. תחנות אילו אינן "חצובות בסלע" ומשתנות מאדם לאדם, אולם מרבית הרצים חוֹוִים אותן מדי פעם. ייתכן שגם אתם חוֹוִים תחנות אלו, אבל אפילו אם לא, ראו זאת כהזמנה וכשעת רצון לגלות ולבחון, ולהכיר לאשורן את התחנות האישיות שלכם, שלהלן יפורטו.

20 הדקות הראשונות של הריצה

מרבית האנשים מרגישים איטיים וחשים כי גופם עדיין נוקשה. מחשבות כגון: "מדוע אני מעולל את זה לעצמי?" הינן שכיחות למדי, ותחושת דכדוך כללית עלולה להופיע בחלק זה של הריצה. אם חושבים על הריצה כמשל לחיים, הרי שכל שינוי עלול להיות קשה בתחילה. האפשרות להישאר במקום המוּכָּר משכבר, מפתה עד מאד, ממש כמו הפיתוי להתכסות עד מעל לראש בשמיכת הפוך, ולבטל את קיומו של צלצול השעון המעורר בבוקר. מנגד, ייתכן כי דווקא השינוי הוא הדבר שאליו אנו מייחלים – בין אם זו דרכנו לברוח ממציאות קשה או מחוויה שאינה נעימה, או משום שאנו מצפים לדבר מה חיובי שעתיד לקרות… או אז, חלקה הראשון של הריצה עשוי להתאפיין בהתרגשות רבה.

20-30 דקות במהלך הריצה

אם וכאשר מופיע דכדוך, עוצמתו מגיעה לשיא בשלב זה. בספרות מצויים תיאורים חזקים על כך- למשל יש החוֹוִים רגש בעוצמה כה חזקה, עד כדי שהם פורצים בבכי. המעניין הוא שלעתים הבכי מעורר תחושות טובות, או לכל הפחות, נכונות. על פי רוב, לאחר כ-30 דקות מתחיל שינוי.

שהריצה יכולה ללמד אותנו כלל חשוב לחיים | צילום: pixabay

30-40 דקות במהלך הריצה

חלק מהאנשים מתחילים להרגיש שהם כמו "משתחררים", נשימתם הופכת קלה וחופשיה, החזה מתרומם ביתר קלות והמערכות הגופניות עובדות בנוחות רבה וגוברת. ושוב, כמשל לחיים, שלב זה עשוי להזכיר את יום שני בשבוע, לאחר שחלפה לה "שביזות יום ראשון". האמת היא שהריצה יכולה ללמד אותנו כלל חשוב לחיים, כלל שבזירה הטיפולית מסייע מאד בהתמודדות עם פחדים וחרדות, ולפיו, חשיפה הדרגתית לגורם המאיים, כזו שמעודדת התמודדות על פני הימנעות, מובילה להסתגלות ובאמצעותה מתרחשת אפשרות להתנסות בחוויה שונה ואחרת מזו המוכרת עד כה.

לאחר כ-40 דק' ריצה

זה הזמן בו מתחילים להרגיש שינויים באיכות הקשב וברמת המודעות. תופעה זו מתחלקת ל-4 קטגוריות שונות:
1. תהליכים רגשיים: לאחר תחושת הדכדוך שתיתכן בתחילת הריצה, הרגש הנפוץ ביותר שנחווה הוא תחושת אופוריה קלה המכונה גם בשם "ראנרס היי" (Runners high). בנוסף, על פי רוב קשה לשמור על רגשות אינטנסיביים של כעס לאחר 30 דקות של ריצה. לעתים הכעס נוכח, אך הוא פשוט מופנה מן הגורם המקורי ומכוון כלפי גירויים חיצוניים – כמו מכוניות, מפגעי סביבה וכדומה. חשוב לציין, כי כאשר הריצה תחרותית, הכעס עלול להימשך זמן ארוך יותר.

2. "ניקוי השדה": זהו מושג מסורבל מעט, שמטרתו לתאר את התהליך המתרחש בעת ניסיון להתמודד עם בעיה מסוימת/ או עם אתגר ספציפי המעסיק אותנו בטרם יציאתנו לרוץ. אם קרה שחשבתם במהלך הריצה על בעיה שאיתה אתם מתמודדים, אל תופתעו אם נוכחתם שקשה לכם להתמקד בדבר אחד ומחשבותיכם נעשו אסוציאטיביות. גם אם המחשבות אינן קשורות באופן ישיר לבעיה, לפעמים, בסיום הריצה, העיסוק בבעיה שב למודעות, אך מלווה בדרך הסתכלות חדשה ורעננה, שלעתים אף מובילה לפתרון. ד"ר קוסטרובלה מדמה זאת למצב בו אנו "מתייעצים" עם חלק אחר במוחנו. "התייעצות" זו מובילה בתחילה לריקון המחשבות בעת הריצה, ולאחר מכן, לתוספת של "משהו שונה", כזה שמסייע בארגון ובהרכבה מחדש של חלקי הבעיה. לא מעט 'סופרים-רצים' העידו על עצמם כי היצירתיות שלהם קשורה באופן מהודק לריצה שלהם/

3. תהליכים סנסוריים: רבים מדווחים כי חושיהם הופכים דרוכים יותר – אתם עשויים להבחין בגירויים שלא ראיתם בעבר, לשמוע קולות בצורה ברורה יותר, להיווכח שחוש הריח הופך חד ואף חושי הטעם והמגע הופכים פעילים יותר.

4. "תופעת ה-K": ברי המזל מביניכם עשויים לחוות אירוע כה מוחשי וחי, עד כי הוא ייחרת בנפשכם לעד, כרגע פרטי ומיוחד שאותו תזכרו למשך כל חייכם. חוויה זו לא תמיד ניתנת לתיאור מילולי, בדומה לחלום עוצמתי שנחווה באופן מוחשי, חד וברור, ואף על פי כן, שיתופו עם אדם קרוב, אף פעם אינו ממצה את החוויה.

לסיכום, אני סבור כי ההיכרות האישית של כל אחד ואחת עם התחנות הנפשיות שלכם, הן בריצה והן בחיים, עשויה להיות חוויה מלמדת והזדמנות להכיר את עצמכם באופן מעמיק, משמעותי וחווייתי יותר.

אמיר וייס | פסיכולוג קליני מומחה ורץ חובב למרחקים ארוכים