כנראה שאם החוק לא היה מחייב אותנו לבדוק את הרכב פעם בשנה, חלק ממכוני הרישוי כבר היו פושטים את הרגל. החוק גם מחייב ספורטאים פעילים הרשומים באיגודים השונים לבצע לפחות אחת לשנה בדיקת מאמץ, אבל רוב האנשים שעוסקים בפעילות גופנית הם ספורטאים חובבים, שברוב המקרים קובעים מה הם יכולים לעשות ומה לא – לפי ההרגשה שלהם.
עוד כתבות בנושא
מהי צריכת חמצן מרבית?
סף חומצת חלב: מה עושים כשהרגליים לא יכולות לרוץ יותר?
האם יש קשר בין פעילות גופנית לדום לב?
מצד אחד זה ברור שיש פער אדיר בין אורח החיים של ספורטאי מקצוען לזה של חובבן. מצד שני, בשנים האחרונות נוצר מעמד ביניים שהולך וגודל. שם אפשר למצוא רצי מרתון ואולטרה, כמו גם טריאתלטים ואנשי ברזל שלמרות שמדובר אצלם בתחביב, הם משקיעים בו הרבה זמן, כסף ובעיקר רצינות. מי שרציני, ירצה גם לדעת מה קורה בגוף שלו, ולשם כך קיימות מספר בדיקות שיכולות לעזור. אז מי אמור לבצע אותן ולמה?
1. בדיקת מאמץ – ארגומטריה
זוהי אותה בדיקה בסיסית שספורטאים פעילים בכל הענפים חייבים לעבור אחת לשנה לפי חוק הספורט. המטרה שלה היא לבדוק את השפעה של פעילות גופנית מאומצת על הלב. כמו בבדיקת אק"ג רגילה, מחברים לגוף של הנבדק חיישנים שבודקים את הפעילות החשמלית של הלב ומקביל בודקים לו לחץ דם. עושים את זה לפני תחילת הפעילות, במהלכה תוך כדי העלאת רמת הקושי, ובסיום גם במנוחה.
את הבדיקה הזאת מבצעים בריצה על מסילה או דיווש על אופני כושר, כאשר רמת הקושי נקבעת לפי גיל הנבדק וכושרו הגופני. בדיקת מאמץ לא תקינה לא מעידה באופן מיידי על בעיית לב, אבל היא מחייבת התייחסות והמשך טיפול. החשש מבדיקה לא תקינה הוא לאספקה לא סדירה של דם וחמצן ללב, ולכן נהוג לשלוח נבדקים כאלה לבדיקה מקיפה יותר – אקו לב במאמץ. כאן מדובר למעשה בבדיקת אולטרסאונד שנעשית לפני מאמץ ואחריו, ובה בודקים לעומק את נושא אספקת הדם לשריר הלב. בעניין של בדיקת אקו לב במאמץ, רופאים רבים ממליצים עליה באופן כללי לספורטאי סבולת שהדופק שלהם לא סדיר, שסובלים מכאבים בחזה ושיש להם היסטוריה של מחלות לב במשפחה.
ובחזרה לבדיקת המאמץ או בשמה בדיקת ארגומטריה, היא למעשה נותנת את החותמת לכך שאפשר לעסוק בספורט, אבל חשוב לציין שהיא לא מספיק מקיפה כדי לגלות כל בעיה קרדיולוגית. ומצד שני, גם בדיקה לא תקינה אינה מעידה באופן מיידי על בעיה כזו. לדוגמה, בעקבות מקרה של דום לב במהלך מרתון תל אביב היתה פסיקה שחייבה את מארגני המרוצים העממיים לדרוש מהנרשמים בדיקת מאמץ תקינה, אבל בכתבה שפורסמה כאן בעבר אמר פרופסור סמי ויסקין, מנהל המערך הקרדיולוגי במרכז הרפואי תל אביב, שבדיקות מאמץ לא יכולות לחזות אירוע של דום לב. דבר אחד בטוח, בדיקת המאמץ מומלצת לכולם, מאנשי הברזל ועד לאנשים שרצים להנאתם 1-2 פעמים בשבוע. היא בטח לא יכולה להזיק, אלא רק להועיל. היא מהירה, לא יקרה ובמקרים רבים מסובסדת ברובה על ידי קופות החולים, וזה אמור לגזול מכם רק כשעה בשנה.
2. בדיקת פרופיל חומצת חלב (סף חומצת חלב)
כל החכמה בספורט הסבולת היא לדעת באיזה קצב צריך לנוע, כדי שאפשר יהיה לעשות את זה לאורך זמן מבלי שהשרירים יגידו לגוף שהם לא יכולים לתפקד יותר. כל אחד יכול לרוץ הכי מהר שהוא יכול, אבל כמה אנשים יודעים באיזו מהירות הם מסוגלים לרוץ לאורך זמן?
רוב הרצים החובבנים למרחקים ארוכים מעריכים את הנתון הזה לפי ניסוי ותהיה. זו גם הסיבה שאם הם ינסו לשבור שיאים אישיים, בחלק מהמקרים זה ילך הם ובחלק מהמקרים הם עלולים לפרוש עוד לפני חצי המרחק. ולא מדובר רק בתחרויות כי אם גם באימונים. מתאמנים רוצים לדעת באיזה קצב הם אמורים לרוץ בין אם מדובר בריצה ארוכה ובטח כשמדובר באימון אינטרוולים – ברוב המקרים הם לא יודעים.
במקרים כאלה בדיקת פרופיל חומצת חלב יכולה לעזור. חומצת חלב היא התרכובת שנוצרת בתאי השריר וככל שאנחנו מתאמצים, הרמה שלה עולה. ככל שהיא עולה, כך יותר קשה לגוף לסלק אותה עד שאין איזון בין ייצור חומצת החלב לפינוי שלה. למקרה הזה קוראים הסף האנאירובי, שברגע שעוברים אותו אי אפשר להמשיך בפעילות באותו הקצב לאורך זמן.
ברגע שאנחנו יודעים מהו הסף האנאירובי שלנו, נוכל מצד אחד להתקרב אליו כמה שיותר ולדעת שאנחנו ממקסמים את היכולת שלנו בספורט סבולת, ומצד שני גם נדע לא לעבור אותו כדי לא להסתכן באימונים או לדפוק תחרויות. כדי לבדוק את הנתונים האלה בתנאי מעבדה, מבצעים סוג של בדיקת מאמץ על מסילה או אופניים, שבמהלכה נלקחים מהנבדק דגימות דם ובדיקת דופק במספר שלבים. בעזרת התוצאות של הבדיקה אפשר יהיה לדעת באילו טווחי דופק להתאמן ובאיזה טווח דופק להתחרות.
החיסרון של הבדיקה הזאת הוא שזה לא מספיק לבצע אותה אחת לשנה. בסופו של דבר אנחנו מתאמנים כדי להשתפר, וככל שנשתפר, כך יעלה הדופק של סף חומצת החלב שלנו שהוא הסף האנאירובי. לדוגמה: ספורטאי חובבן מבצע בדיקה שעל סמך התוצאות שלה כותבים לו תכנית אימונים למרתון. אחרי כחודשיים בתוך התכנית הוא כבר אמור לפתח סבולת לב-ריאה טובה יותר, ואם יחזור שוב על הבדיקה במעבדה התוצאות יהיו שונות. זה נחמד, אבל זה יכול להיות יקר לעשות את זה כמה פעמים בשנה.
מאמנים רבים מבצעים למתאמנים שלהם בדיקות שדה, שהן פחות מדויקות. לדוגמה, בדיקה פופולארית היא ריצה ל-5 קילומטרים בכל הכוח עם שעון דופק, בסיומה לוקחים את הדופק הממוצע של המאמץ ומחלקים ב-1.01. התוצאה תהיה דופק הסח"ח. כמובן שיש משתנים רבים כמו תנאי מזג אוויר והנסיון של הרץ בסוג כזה של מאמץ.
לסיכום, מי שיכול להרשות לעצמו יכול להיבדק במעבדה אבל זה יהיה אפקטיבי אם עושים את זה 3 פעמים בשנה ורואים את גרף השיפור. אגב, מי שלא יופיע אצלו שיפור פשוט לא מתאמן נכון או לא מבצע מספיק אימוני איכות שהמטרה שלהם היא להעלות את הסף האנאירובי. אם ההוצאה כבדה, זכרו שאפשר לעשות את זה גם בתנאי שדה.
3. בדיקת צריכת חמצן מרבית (צח"מ)
זו בדיקה שבדרך כלל עוברים ספורטאים מקצוענים, אבל בשנים האחרונות גילו אותה גם חובבנים שרוצים לדעת על עצמם הכל. המטרה של בדיקת צריכת חמצן מרבית היא לגלות מהי כמות החמצן המרבית שהגוף מסוגל לנצל בזמן הפעילות. הבדיקה הזאת היא מאוד מאומצת ופחות נעימה גם בגלל שהיא נעשית עם מסיכת חמצן וגם בגלל שהמטרה היא להגיע לשלב במאמץ גבוה במיוחד שבו הגוף כבר לא יכול להעלות את צריכת החמצן שלו במקביל לעלייה בקושי של הפעילות.
בסיומה של בדיקת צח"מ אנחנו מקבלים נתון שהוא מדד צריכת החמצן המרבית לפי מיליליטר לדקה לקילוגרם משקל גוף. הנתון הזה מתבסס בעיקר על גנטיקה, אבל הוא יכול להשתנות באחוזים מסוימים על ידי אימונים קשים. מה עושים עם הנתון הזה? בעיקר מקבלים אינדיקציה לרמת ההתאמה שלנו לספורט סבולת. יש גם אנשי מקצוע שינתחו את הנתונים של בדיקת הצח"מ ויוכלו לחזות את תוצאת המרתון הפוטנציאלית שלכם, אבל אין ממש קונצנזוס לגבי הנושא הזה. מה שבטוח, צח"מ הוא ערך שאפשר להעלות בעיקר באימונים עצימים שבהם מגיעים בפרקי זמן קצרים לאזור הצח"מ, ומי שיודע מהו ידע עד כמה קשה לעבוד באימונים כדי לשפר אותו. בכל מה שקשור לבניית תכנית אימונים, נראה שבדיקת סף חומצת חלב תעשה עבודה יותר טובה.