פציעות ספורט הן חלק בלתי נפרד מהוויית פעילות הספורט, והשאלה היא לא אם נפצע – אלא מתי? האם ניתן לצפות או לחזות מתי יתרחשו הפציעות? באילו תקופות נהיה חשופים יותר אליהן יותר? ומה ניתן לעשות כדי להיות מוכנים להתמודד איתן? מעבר להיבטים האנטומיים והפיזיולוגיים, ולהיבטים בתכנון מערך האימונים, יש צורך להיות מודע גם להיבטים נסיבתיים, פסיכולוגיים ונפשיים, המשפעים על תזמון פציעות הספורט. המידע שאציג בפניכם מבוסס על ניסיוני האישי כרץ תחרותי בריצות ארוכות ומרתון, וגם מניסיוני הקליני ככירופרקט הפוגש ספורטאים רבים הנאלצים להתמודד עם פציעות ספורט.

זמן פציעות זה לא רק בכדורגל | צילום: thinkstock

עוד כתבות בנושא 
5 מיתוסים על מניעת פציעות 
מהן פציעות גידים וכיצד לטפל בהן נכון? 
מי צריך ביטוח לספורט? 

במהלך הקריירה שלי היו לי שתי פציעות שהשביתו אותי למספר שבועות. אז לא קישרתי בין הפציעות, אבל בדיעבד הבנתי ששתיהן  היו קשורות למעברים, שינויים, וליכולת הגוף-נפש להתמודד עם שינויים. הפציעות האלו הופיעו כחודש לאחר שעברתי מקולג' אחד (בזמן לימודי בארצות הברית) לקולג' אחר – מאמן חדש, תכנית אימונים שונה, מזג אוויר. בנוסף, חששות ולבטים כמו "האם זה היה מעבר נכון?". כל שינוי יוצר תגובת דריכות ומתח במערכת העצבית. מתח זה יתנקז לנקודה החלשה במערכת האנטומית, הביומכנית, ויתרום להתפתחות הפציעה.

לכן, כל שינוי בתכנית אימונים, מאמן, קבוצת ריצה – עלול לחשוף אותנו להתפתחות של פציעה. אם יש לכם קושי בלהתמודד עם שינויים, קחו את הזמן להטמיע שינויי באופן הדרגתי.

כאתלט תחרותי, שמתי לב שבזמן הפגרה תמיד היו מופיעות כל מיני פציעות, או סוג של תשישות. מן הסתם בתקופת השיא, בתחרויות, משהו בגוף-נפש שלי לא היה נותן לגוף לבטא את הפציעה. בפגרה יש גם סוג של ירידת מתח, סוג של מתן רשות לגוף לבטא את העומס והנזקים שהצטברו. פגרה זה סוג של זמן פציעות. לכן, אם לפתע מתפרצת פציעה כלשהי בפגרה – אל תלחמו בה. זה פשוט הגוף שלוקח את הזמן להחלים.

פציעות הן גם סוג של מוצא, אם תרצו, ג'נטלמני, מתחושת המחויבות לעיסוק בספורט. מצב זה יותר ברור בקרב ספורטאים צעירים, שם קיים דחף עצום מהמשפחה או מהמאמן לעיסוק בספורט תחרותי והישגי. עבור הילד, פציעה היא מוצא לגיטימי מהמחויבות  לספורט.

במקרים רבים זה סוג של הבנה שצריך לנוח | צילום: thinkstock

דפוס זה למדנו עוד מילדותנו: כשלא רצינו ללכת לבית הספר, פתאום התפתחו כאבי בטן או חום. הפציעה היא אמיתית.  על אף שכמבוגרים לא נודה בכך, לא פעם פציעה היא דרך מכובדת להשתחרר מהמחויבות למטרה שהצבנו לעצמנו.

באותו הקשר, פציעות יבואו לידי ביטוי גם בזמן משבר באמון או בביטחון העצמי. אם הצבתי רף גבוה, או אם אני לא מצליח להחזיק בקצב עם קבוצת הריצה ומתחיל לדדות מאחור, או כאשר הדחף המניע לעיסוק בספורט מתפוגג. למשל: היתה לי מטרה להשיל 10 ק"ג, וכעט משהשלתי אותם, למה להמשיך?" או "רציתי לסיים מרתון כדי שכולם יעריכו אותי, וכעט משהראיתי לכולם שאני שווה, מה הלאה?" או כאשר קיים קושי ביכולת להיות ממוקד במטרה.

זה לא שאנו בוחרים במודע בפציעה כדרך לפרישה. כאשר תחושות כמו:  "זה כבר לא בשבילי", "אינני בטוח שאני מסוגל", או "עייפתי מזה", מתחילות לבצבץ, הגוף-נפש ימצא את הדרך להוציא לפועל את הכוונה שלנו, ופציעה היא סוג של מוצא.

אז מה עושים? ראשית יש להכיר, לכבד ולקבל שכעט הגוף אומר את דברו. והגוף תמיד, תמיד, תמיד, אומר את האמת. הגוף זו האמת. המוח שמנסה להבין רק מפרשן את המציאות. דיאגנוזה או אבחון הם סוג של פרשנות. כשאנו מפרשנים ממקום פצוע, תמיד ננסה להצדיק את עצמנו. שוב, הפציעה היא אמתית, זה לא בראש.

ד"ר שמי שגיב | כירופרקט – מומחה לטיפול ושיקום פציעות ספורט