בין מאות הרוכבים ששרפו הרבה מאוד קילומטרים וקלוריות במסע האופניים למען ילדי בית השנטי בשבת האחרונה היתה גם אורית נוידרפר – יומן מסע אישי
מאת:אורית נוידרפר
כבר כמה חודשים שאני רואה את ההזמנות מופיעות באימיילים ובפייסבוק:
עמותת בית השנטי מזמינה אתכם למסע אופניים "בשביל השנטי", רכיבת כביש אתגרית שכל הכנסותיה קודש לילדי בית השנטי. המסלולים:
• מבית השנטי בתל אביב לבית השנטי במדבר – מסלול 180 ק”מ – לרוכבי כביש מנוסים
• מבארי לבית השנטי במדבר- מסלול 90 ק”מ – לרוכבים חובבים
האמת היא שבהתחלה לא חשבתי להירשם. לא רכבתי הרבה לאחרונה, וזו בלשון המעטה. למעט רכיבה אחת ביום כיפור, לכפרת עוונות הקיץ, אופני האדומות בילו את שנת 2012 בתרדמת די רצינית. אז למרות שהרכיבה היא לזכרו של שניאור חשין, ולמרות המטרה הטובה של גיוס הכספים עבור בית השנטי, בכל זאת פיקפקתי. משהו באורכי המסלולים, 180/90 ק"מ, נראה לי איירונמני מדי בשבילי. אבל טפטוף המסרים היומיומי מצד המארגנים גרם לי להרגיש שמי שלא יהיה שם, יתחרט. אז נרשמתי.
למען הסר ספק, נרשמתי כמובן למקצה ה-90 ק"מ. כלומר הרזים, היפים והאמיצים יתחילו לרכב בתל אביב, ואני, בלווית עוד כמה מאותגרי-מרחק אחרים, נצטרף אליהם באמצע הדרך, בבארי, ויחד נרכב לנו לכיוון כפר הנוער שנטי במדבר, שנמצא אי שם בנגב, יותר טוב שאני לא אדע בדיוק איפה, גם ככה זה מספיק מלחיץ. המארגנים הבטיחו מסע בלתי תחרותי, במהירות סבירה של 25-27 קמ"ש, כך הרגעתי את עצמי, וגם בניתי על זה שב-90 הק"מ הראשונים היפים והאמיצים יוציאו את המרץ ויתעייפו קצת, וה-90 הבאים יעברו עלינו, ובכן, בשנטי. וכך, בעודי משננת לעצמי מנטרות הרגעה כאלה ואחרות, ומתעלמת ממזג האויר החורפי שהחליט להופיע ממש בסוף השבוע האמור, מצאתי את עצמי בשבת בבוקר, מעמיסה את האופניים ונוסעת דרומה.
שמונה וחצי בבוקר, קיבוץ בארי. ישובי עוטף עזה מתנמנמים לתוך בוקר שבת סגרירי. הכל נראה פסטורלי למדי ורק מבני המסתור מפני טילים הבנויים בסמוך לתחנות האוטובוס והטרמפיאדות מזכירים לנו שמדובר בחבל ארץ שנמצא במלחמה של ממש. בשעת בוקר זו עוד לא ידענו שמאוחר יותר, אחרי שנרכב משם, ינחתו ממש באזור הזה כ-70 טילים.
באיחור אלגנטי, לקול תשואות הממתינים בבארי, מופיעים ראשוני הרוכבים של מקצה ה-180 שמגיעים מתל אביב. תוך כרבע שעה מגיע ומתאסף טור הרוכבים כולו. כ500 רוכבים שיצאו עם אור ראשון ובגשם שוטף, ובאמתחתם כבר 90 ק"מ של רכיבה שהם גמאו עוד לפני שמרביתנו לגמנו את כוס הקפה הראשונה של שבת בבוקר.
אחרי הפסקה קטנה טור הרוכבים יוצא להמשך הדרך, מגובה בעוד כמאתיים רוכבים שנוספו בבארי. וגם אני שם. בלב הטור, מקום טוב באמצע, מדוושת ומסתכלת על הרוכבים סביבי. זה העיסוק שיעביר לי בקלות את שלוש-ארבע שעות הרכיבה הניצבות בפני. רובם (או שמא עלי לומר רובנו?) נראים מדוגמים. אופניים משובחות, בגדי רכיבה צבעוניים, קסדות נוצצות, משקפיים מבריקות. ז'ורנל. אין ספק שכולנו חזקים בציודים. פה ושם בולט רוכב בקסדת נג"ש ואופני חמישים אלף שקל, כמו ילדה שהתעקשה ללבוש את שמלת השבת למשחק בארגז החול. ומן העבר השני רוכבים ותיקים, מגוידים, במכנסי ספורט וחולצות טריקו, עם אופניים חבוטים ועם מבט של "אנחנו רכבנו את המרחק הזה עוד לפני שסללו כאן כביש". פה ושם אפילו אופני הרים, רחמנא לצלן. וערב רב של רוכבים: ספורטאי עילית, ספורטאים חובבים, ספורטאים בפוטנציה, חברים של שניאור, אלה שבאו כי החברים שלהם באו, אלה שלא יודעים בדיוק למה הם באו, ואני.
הכביש רחב ונוח, סגור כולו לתנועה. יחידת השוטרים הרכובים (על אופנועים) דואגים שאף רכב ממונע לא יסכן בנוכחותו את הרוכבים. תחושת ביטחון מוחלטת. המסלול הינו גבעות מתגלגלות במגמת עלייה, עם עליות מתונות ולא ארוכות מדי. עד כאן סבבה. אבל מה? רוח. רוח חזקה שמכה בפנים, מגבירה את ההתנגדות, מורידה את המהירות, מגדילה את העומס. זה הזמן לדראפטינג, לרכב קרוב קרוב מאחורי רוכב אחר, וליהנות מאפקט שבירת הרוח והקלה בהתנגדות. דראפטינג אמנם מקל על הרכיבה, אבל מאידך מחייב שיתוף פעולה, ריכוז ותשומת לב מצד שני הרוכבים, המוביל, והעוקב כאחד. כבוגרת תאונת דבוקה (טריאתלון תל אביב 2010), אני קצת מסתייגת מהרעיון של דראפטינג עם רוכבים אקראיים בדרך, שיתכן שאינם מאומנים ברכיבה מסוג זה. מספיק שמישהו חולם לרגע, מסיט את המבט, מפסיק לדווש, מתמתח, שולח יד אל הבקבוק ופתאום שלושה ארבעה רוכבים כמו אבני דומינו מוצאים את עצמם מוטלים על הכביש. הייתי שם פעם, לא היה כיף, לא תודה.
כפשרה בין הפחד לבין הרוח אני משלבת: כמה דקות של דראפטינג על רוכב אחר, מנוחה לרגליים אבל הראש בשיא הריכוז והעיניים לא יורדות מהגלגל האחורי של הרוכב שלפני, ואז אני ניתקת, חוזרת לרכב לי כזאבה בודדה, ידיים על הדרופים, חותכת את הרוח, הרגליים עובדות קשה אבל הראש רגוע ושליו, והעיניים יכולות לשוטט אל מישורי האינסוף המדבריים בצידי הדרך, אל רוכבים אחרים מלפני ומצדדי, שנטי שנטי.
מדי פעם חולפים ועוברים אותי הדבוקות הגדולים של קבוצות הרכיבה. הם מגיחים מאחור כמו רכבת מהירה ושורקת, מזהירים את הרוכבים הבודדים (אני!) לזוז מדרכם, וחולפים על פנינו המשתאות כהרף עין. כולם לבושים במדי הקבוצה, מה שהופך אותם לגוש צבע אחיד, נדל אימתני של רגליים מדוושות, גלגלים סובבים, אויר נשאף וננשף, זרועות מחליפות הילוכים, בקצב מתואם, בשאון חרישי, חותך את האוויר. פה ושם מנסים הרוכבים הבודדים לחבור אל החיה, לרכב לרגע קט על כנפיה, מחזיקים איתה כמה דקות, ונפלטים בחזרה אל דממת הכביש. אם נכנסתם פעם בדרום אמריקה, בפיליפינים או בהודו, כשאתם רכובים על גבי משאית אל תוך כפר מנומנם בודאי ראיתם את הילדים הרודפים אחרי המשאית ברחובות הכפר. מדי פעם מצליח המהיר מביניהם לתפוס בה ולעמוד למספר שניות על הפגוש האחורי, לקול מצהלות חבריו, ואחרי דקה או שתיים המשאית ממשיכה אל דרכה, לא מודעת לחבורת הילדים המתנשפים מאחוריה. כך בדיוק נראים הרוכבים הבודדים בעיניה הירוקות של מפלצת הדבוקה השורקנית.
עם חלוף הקילומטרים אט אט משתלטת על טור הרוכבים אווירת המדבר והשנטי. הדבוקות מתערבבים, המהירות יורדת, הצללים מתארכים.
אחרי עוד מנוחה עתירת קלוריות ועוד קצת גבעות מתגלגלות, ואפילו עלייה אחת של ממש, עם ניחוח של הרי יהודה, הגיעה העצירה האחרונה, שבעה ק"מ לפני הסיום. כאן הצטרפו אל טור הרוכבים ילדי בית השנטי בחולצות כתומות, רכובים על אופניהם, וזכו לאהבה, פרגון ויד עוזרת מכל הרוכבים. הילדים הובילו את הטור לאורך שבעת הק"מ האחרונים, אל כפר הנוער "שנטי במדבר".
סיום הרכיבה, בבית השנטי, היה הסוכרייה האמיתית, ומה שהפך את המסע הזה מעוד רכיבת אופניים לאירוע מרגש של ממש. במקום חיכתה לנו ארוחה חמה וטעימה, שהוכנה על ידי ילדי בית השנטי בניצוחו של השף תל אביבי, פינות רביצה ומנוחה, טקס סיום חגיגי, והמון פרגון ותודה שהורעפו מכל הצדדים. כל זה הצטרף להתרוממות הרוח המובנת מאליה כשיורדים מהאופניים בתום רכיבה ארוכה, ויודעים: הגלגלים שלי, השרירים שלי, הריאות שלי, גמאו את כל המרחק הזה ויכלו לו. לא משנה אם זה 30, 90 או 180 ק"מ, הסיפוק הזה יהיה שם. לסיכום, אם טרם החלטתם זאת במהלך קריאת הטור הזה, אני אגיד את זה חד וחלק: מסע בית השנטי בשנה הבאה, 2.11.13, סמנו ביומנים. אירוע שאסור להפסיד. אם לא תהיו שם, תתחרטו.
אורית נוידרפר – רופאה וחוקרת, אם לשני מתבגרים (מאתגר!), רעיית איש ברזל (מאתגר לא פחות),מרתוניסטית, טריאתלטית, הרפתקנית לא קטנה וחובבת אתגרים באשר הם.
