אם אתם מכירים מקרוב את עולם האופניים, סביר להניח ששמעתם על ברווט, אירוע רכיבת כביש למרחק ארוך שמגיע גם עד 1,200 קילומטר, כשהרעיון הוא שיש מגבלת זמן שמאלצת את הרוכבים לשבת על האוכף ולהיות בתנועה רוב הזמן.

האולטרה של הרוכבים. רוכבי הברווט | צילום: באדיבות טל קציר

אם לא שמעתם על ברווט, אז מסתבר שיש עולם שלם אי שם מעבר לתחרויות איש הברזל והאולטרה מרתון. אבל זה עולם שונה לגמרי שבו אין מנצחים אלא רק מסיימים ונכשלים, עולם עם מסורת עתיקה ומכובדת שהחלה עוד לפני הטור דה פרנס ונמשכת עד היום עם אירוע הדגל שהוא הרכיבה ל-1,200 קילומטר פריז-ברסט-פריז מדי 4 שנים.

בשבוע הקרוב יתקיימו בארץ שני אירועי ברווט, ובפעם הראשונה ירכבו בכבישי ישראל למרחק של 1,200 קילומטר. האירוע הראשון ייצא לדרך היום (רביעי) ב-22:00 בתל אביב, ובו ירכבו 5 ישראלים ועוד רוכב הונגרי אחד – עבור חלקם זו תהיה הפעם הראשונה במרחק כל כך ארוך. האירוע השני יתקיים כאן בשבוע הבא ובו ישתתפו 29 רוכבים מחו"ל, שהתחביב הגדול שלהם הוא לחפש ברווטים שונים ברחבי העולם. אף אחד לא מגיע לכאן כדי לנצח כמובן, אלא כדי לסמן וי על עוד אירוע מפרך, וכשמדובר במסלול של 1,200 קילומטר אין יותר מדי רוכבים בעולם שיכולים להתפאר בדבר כזה ברזומה שלהם.

הברווטים מתקיימים בארץ משנת 2006 ומי שכיום הוא הנציג של ההתאחדות הבינלאומית בארץ הוא טל קציר, שסיפר לנו על ההיסטוריה של התחום הזה בארץ. "בשנת 2005 קמו כמה חבר'ה שרצו לרכב במרוץ פריז-ברסט-פריז (PBP). כדי להגיע לאירוע הזה, צריך להשלים בשנה אחת סדרה של ברווטים למרחקים של 200, 300, 400 ו-600 קילומטר. עד היום ארגנו בארץ ברווטים של עד 1,000 קילומטר וזו הפעם הראשונה שאנחנו עושים מרחק כזה. המרחק הזה קוסם להרבה אנשים כי אם אתה רוכב 1,200 קילומטר ב-90 שעות אתה כבר בליגה של הגדולים. מדי שנה מפרסמים לוח של ברווטים בכל העולם, והרבה רוכבים מחו"ל ביקשו להגיע לכאן".

אחד הרוכבים הישראלים שיוזנקו למרחק של 1,200 קילומטר בפעם הראשונה הוא אודי מוסיוב, שכבר משנן מסלול של קרוב לארבע יממות: "אנחנו מתחילים המגדלור בתל אביב ומשם מצפינים לקיסריה דרך כביש 444. הרעיון הוא לרכב בכבישים שבהם יש פחות תנועה. משם מדרימים דרך עינת לכיוון צומת האלה דרך יער הנשיא. ממשיכים במסלול של אליפות ישראל בבית גוברין דרך כביש 40 ומשם בכביש 232 לצומת קמה. משם מדרימים דרך אופקים לשדה בוקר, שם נחים באכסניה. ממשיכים לכיוון מצדה, דימונה, ירידות סדום וצומת הערבה ומשם העלייה של ערד דרך שדה בוקר. שוב מדרימים למצפה רמון ומשם לאילת דרך כביש 12. מאילת דרך כביש 90 לקטורה, משם למצפה, שדה בוקר ובחזרה לתל אביב".

מבלים הרבה בתחנות דלק | צילום: באדיבות טל קציר

אז למרות שלא מדובר בתחרות, כל העניין בברווט זה לקבל אישור על העמידה בזמנים במסגרת המסע המפרך. איך אפשר לבדוק את זה? מוסיוב מסביר: "לאורך כל המסלול יש נקודות בקרה וישנן כמה אפשרויות: או שאנחנו מצטלמים במקום וכך מוכיחים שהיינו שם בשעה מסוימת, או שאנחנו קונים משהו בתחנת הדלק ואז אפשר לראות את השעה והתאריך בקבלה, או שמישהו חותם שהגענו לשם". טל קציר מוסיף: "יש הרבה עניין של אמון. צריך לדאוג להוכחה בכל נקודת בקרה וכל נקודה כזו פתוחה בזמנים מסוימים. גם אם באופן תאורטי מישהו יכול לעלות על אוטובוס מנקודה לנקודה, מה הוא כבר יכול להרוויח מזה? זו לא תחרות, אין כאן פודיום, יש רק מי שעובר ומי שנכשל".

עוד כתבות בנושא
חגי אשלגי מציע איך להילחם בתאונות האופניים 
יובל בז'רנו על 170 ק"מ ב-7 שעות בארצות הברית 

מקודם הזכרנו תחרויות סיבולת למרחקים ארוכים כמו אולטרה מרתון ואיש ברזל. אין ספק שגם ברווט לא נשמע כמו משהו שבריא לגוף, ובמקרה הזה אי אפשר להתעלם מנתון נוסף שהוא הרכיבה בכבישים המסוכנים של ישראל, ועוד בלילה. לדוגמה, את הירידות האימתניות של סדום יעשו רוכבי הברווט הישראלים בשעת לילה מאוחרת. "ברכיבות הלילה כמעט שאין מכוניות וכשמגיע רכב אתה מאוד נזהר", מסביר מוסיוב ומוסיף: "אני לא אגיד שזה לא מסוכן וזה נכון שיש מקומות מסוכנים יותר כמו כבישים בלי שוליים. כל תאונה היא לא נעימה, אבל צריך לזכור שהתאונות של רוכבי האופניים הן יותר תקשורתיות. יש גם הרבה תאונות של רוכבי שטח, כמעט כל יום, ואף אחד לא מדבר עליהן ואפשר להגיד שרוב פגיעות האופניים קורות בשטח ולא בכביש. אנחנו נזהרים ולוקחים הכל בחשבון. נרכב עם מחזירי אור, אפודים זוהרים ופנסים ואי אפשר להגיד שלא רואים אותנו". בעניין תרבות הנהיגה הישראלית והיחס בכביש לרוכבי האופניים לעומת מדינות אחרות מוסיף קציר: "את הרוכבים מחו"ל נשתדל ללוות כמה שיותר, אבל באופן כללי אנחנו משתדלים לרכב במקומות שלא רואים בהם הרבה נהגים ולכן אנחנו מעבירים את רוב הזמן בכבישים של מצפה רמון ודרומה".

אם חשקה נפשכם בברווט, קחו בחשבון שאפשר להתחיל ברכיבה למרחק של 200 קילומטר. הרעיון הוא לסחוב עליכם את כל הציוד, לטפל עצמאית בכל תקלה אפשרית ותמיד יש תקלות, והכי חשוב – לעמוד בזמנים. מה זה אומר? 13.5 שעות ל-200 ק"מ, 20 שעות ל-300, 27 שעות ל-400, 40 שעות ל-600 וכמובן 90 ל-1,200 קילומטר. רק מי שמשלים סדרה כזאת בשנה אחת יכול לפנטז על ההשתתפות באירוע PBP שיתקיים בגרסה הקרובה שלו באוגוסט 2015 בהשתתפות 5,000 רוכבים מכל העולם. ואם לא, תמיד יש את כבישי מצפה רמון ודרומה. העיקר להיות זהירים.