בדומה לרצי המרתון לפני מספר שנים, קהילת אנשי הברזל בארץ היא קטנה יחסית ורוב החברים בה יודעים אחד על קיומו של השני ובטח על קיומן של הקבוצות השונות שמתמחות בהכנה לאתגר הזה. אם יספרו לאנשים מחוץ לתחום שמדי שנה יש יותר מ-500 ישראלים שמתחרים בטריאתלון למרחק איש ברזל בארץ ובחו"ל, אולי זה יישמע להם מטורף, אבל בתוך הקהילה עצמה זה נשמע קצת ובהחלט יש ציפייה ליותר. אחרי הכל מדובר בטרנד.
טרנד חולף? | צילום: ניר עמוס
"משהו של יחידי סגולה"
שאלה שמעסיקה כיום לא מעט אנשים בתחום הזה היא האם מדובר בטרנד חולף או לא? הרי קרו כל כך הרבה דברים בשנים האחרונות. אנשי הברזל הוותיקים הם אלה שפעם ניסו להרחיב את האופקים שלהם ושמעו על אתגר מטורף. בימים ההם הם היו צריכים בעיקר לקרוא ספרות מקצועית מחו"ל כדי להבין את התחרות הזאת ואז לאזור הרבה אומץ כדי להתאמן אליה, בדרך כלל לבד. ואז התחיל עידן המאמנים, שזיהה פוטנציאל אצל אנשים מסוימים והציע להם לנסות – כך קמו גם חלק מקבוצות האימון למרחקים ארוכים. אחר כך, כשהיוטיוב הפך לספק המדיה העיקרי שלנו, הגיע הדור הבא של המתאמנים שראו סרטוני "איש ברזל" המסווגים כסרטוני מוטיבציה והחליטו גם הם לנסות. הקבוצות שהלכו וגדלו הציעו להם מסגרת נוחה עם התאמה לכל הרמות. ואז הגיע הפייסבוק, עם פוסטים כל כך מרשימים של אלה שהגיעו בגלל היוטיוב – פוסטים שגרמו לעוד הרבה אחרים לפנטז על פוסט משלהם באחד הימים. במציאות של היום, חלקנו לפחות כבר רגילים לחברים שעושים מרתונים, תחרויות איש ברזל ואפילו ריצות אולטרה. הם כבר לא כאלה "גיבורי על" ולפעמים הם אפילו די משוויצים ומעיקים. אולי זו הסיבה שאנחנו לא רואים קפיצה גדולה בכמות אנשי הברזל בארץ ואפילו בעולם?
להרשמה לישראמן גארמין לחצו כאן
ליאור זך-מאור, המנהל המקצועי של קבוצת ZONE 3 נוטה להסכים עם הדברים האלו ואומר: "פעם לעשות תחרות איש ברזל היה משהו של יחידי סגולה ונחשב להרבה יותר מיוחד. יכול להיות שיש אנשים שזה מרתיע אותם שזה כבר לא כזה מיוחד ואטרקטיבי. לרשתות החברתיות יש השפעות לטוב ולרע. מצד אחד הרבה אנשים ראו שינויים של אנשים אחרים וזה גרם גם להם להיכנס לספורט, מצד שני נוצרה תחרות סמויה של מי יעשה יותר תחרויות, יותר אקסטרים, יותר מרחק. כשאתה עושה יותר, אתה מקבל יותר הכרה ובהכרה יש משהו ממכר. אם אתה עושה משהו יוצא דופן במרחקים, אין ספק שתקבל יותר הכרה".
אם תעשה משהו יוצא דופן במרחקים, אין ספק שתקבל יותר הכרה. ליאור זך-מאור | צילום: באדיבות ליאור זך-מאור
ההכרה מהסוג הזה היא בטח לא מה שמחפש זך-מאור, כמו שאר אנשי הברזל הבכירים בארץ, שהמטרה העיקרית שלהם היא לעשות תחרות איש ברזל מהירה. הטובים שבהם יגיעו לאליפות העולם בהוואי, והמהירים פחות עדיין ייחשבו בקהילה הקטנה שלהם לספורטאי-על עם יכולות סופר מרשימות וזה בטח מאוד עוזר למוניטין של המאמנים שביניהם. אבל מבחינת הקהל הרחב, זה שמעבר לחברים הטריאתלטים בפייסבוק – איש ברזל זה איש ברזל. כבר עשית את זה פעם אחת וקיבלת יופי של הכרה. רק מה, יכול להיות שהפעם השנייה כבר לא תהיה כל כך "זוהרת". ואולי זו סיבה נוספת לא לעשות תחרות איש ברזל נוספת. אחרי הכל, אנחנו מדברים כאן על הקרבה רצינית של זמן, כסף, ובעיקר שעות של משפחה ועבודה – כמעט אף אחד לא יכול לצאת מזה חלק.
משבר איש הברזל השני
הסקרנות האדירה והרצון העז לסמן וי על האתגר שנקרא איש ברזל גורם לאנשים רבים ללכת על זה, גם אם הם לא לגמרי ערוכים לזה בחייהם האישיים. בסופו של דבר האימונים בתקופת השיא דורשים בין 15 ל-20 שעות שבועיות, וגם אם מדובר בתקופה של 3-4 חודשים, הרי שגם החודשים הארוכים שקודמים לה, לא קלים בכלל. זמן זה דבר אחד, ודבר שני זה כסף. מדובר בתשלום למאמנים או לקבוצה, בציוד יקר בעיקר עבור הרכיבה שהיא החלק החשוב ביותר בתחרות איש ברזל, וכמובן שיש הוצאות שפחות חושבים עליהן בתחילת הדרך כמו טיפולי פיזיותרפיה, עיסויים, מחנות אימונים שיכולים לתרום משמעותית וכו'. בסופו של דבר, לא מעט אנשים עומדים באתגר הזה, חוזרים לארץ אם הם עשו זאת בחו"ל כדי להתקעקע, ואז החגיגה פתאום נגמרת. אין יותר לייקים בפייסבוק, בזבזו עליכם את כל האימוג'י בוואטסאפ, לא נשאר מה לשים באינסטגרם ומי בכלל חושב לשבת על הקבצים מהשעון כדי לבדוק איך באמת עברה עלינו התחרות ואיפה אנחנו יכולים להשתפר?
במקום כל זה, חלק מהאנשים מגלים פתאום שבמצטבר הם הוציאו די הרבה כסף על הדבר הזה, שהילדים שלהם (במיוחד בגיל מסוים) די התגעגעו אליהם, וגם שבני הזוג המפרגנים ככל שיהיו זקוקים להם. וזה לא הכל, פתאום מגלים שגרה שונה כי גם אנשי ברזל חובבנים הם סוג של מקצוענים בחלקים הקשים של תכנית האימון. פתאום אפשר לישון, לצאת, לשתות. אגב, ספורטאים מקצוענים מגלים את הדברים האלה פעם או פעמיים בשנה לתקופה מסוימת ואז צריכים לחזור לשגרה המפרכת שלהם – אבל הם מקצוענים. ספורטאי חובבן יעשה מה שהוא רוצה, וכדי להמשיך לשגרה נוספת הוא צריך להיות מכוון מטרה למשהו מיוחד.
"שלושה חודשים של עייפות ונפילת מוטיבציה". תום דגני | צילום: באדיבות תום דגני
אפילו בקרב אנשי הברזל הישראלים הבולטים בישראמן גארמין לאורך השנים קשה לראות עקביות. אלוף ישראל בר רדנסקי לא מתחרה השנה בארץ או בחו"ל למרות תחרות מצוינת באילת לפני שנה, ניר מנחם שהגיע עד לאליפות העולם בהוואי פרש גם הוא מהתחום, ומי שבולטים בשטח הם בעיקר מאמנים כמו זך-מאור ותום מרמרלי.
בישראמן גארמין 2016 הגיע במקום השמיני מבין הישראלים מתחרה חדש בתחום בשם תום דגני, שבהחלט נתן תצוגה מרשימה יחסית לתחרות ראשונה שלו במרחק כזה. אחרי הופעה כזאת היה מתבקש לראות אותו ממשיך לתחרות איש ברזל מהירה באירופה, אבל הוא די נעלם. "היה לי מאד קשה"', הוא מספר: "אני סוג של יצאתי בהצהרה של אני עושה פעם אחת, מסמן וי וחוזר לחיים הרגילים השלי. היתה לי ממש ירידה במשך שלושה חודשים של עייפות ונפילת מוטיבציה מאימונים בכלל ולאט לאט חזרתי. היום אני מאוד נלחם בעצמי בכל העניין של לשלב את האימונים בשגרה ולדעת את המינון המתאים לעצמי של האימונים בחיי היום יום, אבל נרשמתי לאיירונמן אוסטריה כי היום אני כבר יודע איך צריך לפעול, יש לי פחות סימני שאלה ויש לי גם חברים שיהיו שותפים למסע. חוץ מזה, כרגע המצב שלי מאפשר לי לנסות את מזלי ויש לי זמן בתור סטודנט רגע לפני עבודה במשרה מלאה וחיי משפחה לוחצים, מה שכנראה יגרום לי לסדר שונה בדרי עדיפויות שלי".
האם המשפחה שלכם מוכנה לזה?
אחת השאלות הראשונות שנינה פקרמן שואלת את המתאמנים שלה שרוצים להיות אנשי ברזל היא האם המשפחה שלהם מוכנה לזה? מבחינתה, יש הבדל גדול בין לעשות את הדרך הזאת נכון או לא כדי להמשיך ולעשות את זה בעתיד. "היום זה כבר טרנד, אנשים הולכים להרצאה של אלון אולמן ורוצים להיות אנשי ברזל", אומרת פקרמן ומוסיפה: "אף אחד לא חייב להיות איש ברזל ובמקומות שבהם מנסים למשוך אנשים לעשות את זה בכוח, לדעתי זה מאבד פרופורציה. אני חושבת שאפשר להפוך את תחרות האיש ברזל לדרך חיים, אבל זה יקרה רק בתהליך נכון שבו לא תהיה פגיעה בסביבה שלך ובהתקדמות שלך בחיים. מי שיעשה תהליך כזה יעבור אותו בכיף, ואז הוא גם יחזור לעשות את זה".
ובינתיים, גם אם לא כולם חוזרים לעשות את זה, הנחמה היא שתמיד אפשר להישאר בתחום ולגלות את הקסם של המרחקים הקצרים יותר או הארוכים פחות. אנשי ברזל נהנים לקחת אתנחתה ולהשתתף בתחרויות לחצי המרחק שלא מצריכות הקרבה מיוחדת, ואפילו באירועי המרתון אנחנו רואים שהגידול המשמעותי הוא בעיקר במקצה חצי המרתון שמשרת מצוין גם את המתחילים יחסית שרוצים לאתגר את עצמם וגם את המנוסים והמהירים שעבורם שיא אישי בחצי מרתון בהחלט יהיה אתגר מטורף, לא פחות מזה. בשורה התחתונה, חשוב לזכור שכולנו נמצאים כאן קודם כל בשביל לשמור על הגוף וליהנות, ואת זה תמיד צריך לזכור גם במחיר של כמה לייקים פחות.
לרכישה באמזון לחצו על הקישור
