כתבה 01 בסדרה | כתבה 02 בסדרה | כתבה 03 בסדרה | כתבה 04 בסדרה | כתבה 05 בסדרה | כתבה 06 בסדרה 

בחודשים הקרובים אשתף ב"זמן אמת" את תהליך ההכנה שלי לקראת מרוץ הספרטתלון, אולטרה מרתון למרחק של 246 ק"מ. התהליך נגזר מהיכרות עמוקה של המאמן שלי, ליאור זך-מאור, עם ניסיוני הקודם, עומסי האימונים אליהם אני מורגל, מרחקי הריצה שהתאמנתי והתחריתי בהם, עשרות משובי אימון שבועיים (ולפעמים גם יומיים) והמטרות שלי מהמרוץ עצמו. בכל פרק אתמקד בנושא אחר הקשור להכנה המורכבת למרוץ.

לפעמים גם צריך להפסיק קצת. אריאל רוזנפלד | צילום: פייסבוק מרוץ 100 מייל חומת ברלין

יום ה', ה-10 באוגוסט. כ-5 דקות לאחר אימון ארוך וקשוח במסלול עם הרבה עליות וירידות, אני מרגיש כאב חד בפינה השמאלית התחתונה של כלוב הצלעות. הכאב הזה מגיע דווקא לאחר רצף טוב של אימונים ובאזור בגוף שמעולם לא הרגשתי בו מיחוש כלשהו.

החשש הראשון שלי היה שמדובר באיבר פנימי כלשהו, ולשמחתי רופא המשפחה שלל אפשרות כזו והעריך שייתכן וזה קרע בשריר והיפנה אותי לאולטרה סאונד. דיברתי אם ליאור וסיכמנו שאקח כמה ימי מנוחה מוחלטת מריצה ונתמקד באבחון המדויק של המצב ובפעולות הנדרשות בכדי לפתור אותו.

צילום האולטרסאונד הראה שאכן ישנה היפרדות מסוימת בקרום המקיף את העצם שנגרם כפי הנראה מלחץ של השרירים על האזור הזה.

מה עושים?

לאחר מספר ימים של מנוחה מוחלטת שבהם הכאב דעך בהדרגה, ניסיתי לרוץ כ-5 ק"מ קלים מאוד וראיתי שהריצה לא משפיעה על הכאב בכלל. בהתייעצות עם הרופא שביצע את האולטרסאונד החלטנו להתקדם באופן הבא:

1. הקשבה לגוף (כמו תמיד) – לא לרוץ "על כאב".
2. תעדוף המשך ההתאוששות על שיפור היכולות – תכנית אימונים שמרנית יותר ממה שתכננו במקור לשלב זה.
3. טיפול לזירוז ההתאוששות – ביצעתי שני טיפולים בקליניקה של רזניק-וייס הממוקדים ברקמת הפאשיה. הגוף שלי הגיב מצוין לטיפולים הללו.
4. תזונה לזירוז ההתאוששות – התמקדתי אפילו יותר מהרגיל בתזונה עם השפעה בסיסית (ולא חומצית) הקשורה לחוזק העצמות.

חשיבה חיובית 

לשמחתנו הכאב המשיך לדעוך "תוך כדי תנועה", והמיקוד שלנו לאורך כל הדרך היה בפעולות הנדרשות בכדי שאהיה כשיר בקו הזינוק.

לא בזבזנו אנרגיה מיותרת במחשבות שליליות ("הכל אבוד", "למה זה קרה", "למה דווקא עכשיו", "איך אוכל להתחרות אם לא ארוץ לפי התכנית המקורית/ללא עוד ריצות ארוכות במיוחד/ריצת לילה וכו'"), אלא קיבלנו את המציאות הנתונה ופעלנו לפיה.

רק חשיבה חיובית. אריאל רוזנפלד | צילום: באדיבות אריאל רוזנפלד

החשיבה שאנחנו עושים את הדברים הנכונים לקראת המטרה עודדה אותי מאוד וגרמה לי לחשוב באופן חיובי על כל הסיטואציה. לאחר כ-3 שבועות הכאב נעלם לחלוטין.

אמנם התאמנתי בתקופה הזו פחות ממה שתכננו במקור, ואפילו פחות מהאופן שבו התאמנתי בתקופה המקבילה לספרטתלון 2015, אבל אני לא עסוק/מוטרד כלל במחשבות מסוג זה מכיוון שההשוואה הזו בעיני אינה רלוונטית ולא מקדמת אותי אל התחרות הקרובה.

אז לכמה אתה מכוון הפעם? 

בשנה האחרונה נשאלתי רבות לגבי השאיפות שלי במרוץ הקרוב לעומת ספרטתלון 2015. התשובה שלי לא השתנתה לאורך כל הדרך. ראשית כי זה לא נכון לדעתי "לכוון" לתוצאה מסוימת במרוץ כל כך ארוך ולאלץ את הגוף לדבוק בקצב מסוים מבלי להתחשב בנתונים ובתחושות הספציפיים בכל רגע נתון. שנית כי למרוץ הזה רצוי להגיע במלוא הצניעות והכבוד למרחק ולקושי בכדי לסיים אותו.

אני נוהג לומר שההשתתפות בספרטתלון השנה מקבילה ל"לקפוץ באנג'י בפעם השנייה" – הפעם אני באמת יודע שזה מפחיד. לפיכך אני לא "מכוון" לתוצאה/מיקום כלשהו (כמובן כל עוד אני עומד בזמני ה-Cutoff לאורך הדרך), אלא ממוקד בתכנית המרוץ שלי – מגבלות דופק וקצב, תכנית תזונה/שתיה/מלחים, שילוב הליכה וקבלת מאות החלטות לאורך הדרך המתחשבות בנתונים אלו ובתחושה. את התוצאה אגלה בקו הסיום.

קודם כל לצלוח שוב את התחרות המטורפת הזאת. אריאל רוזנפלד בספרטתלון | צילום: Sparta Photography Club

לסיכום, הדרך אל ספרטתלון 2017 היתה עבורי מספקת, מעניינת ומאתגרת. היא כללה מאות אימונים ואלפי קילומטרים. במרוץ עצמו אצטרך להתמודד כנראה עם סיטואציות לא צפויות ואני מתייחס לכל מה שקרה באירוע שתיארתי בפרק זה כ"תרגול מנטלי" להתמודדות מסוג זה – התמקדות בניתוח המצב ובפעולות הנדרשות ובחשיבה חיובית בכדי לפתור אותו.

בעוד שבועיים אהיה בדרכי לאתונה, עם התרגשות וציפיה לקראת המרוץ.

אריאל