אנחנו בעיצומה של התקופה הקשה ביותר של כמה מאות אנשים שיתחרו בסוף החודש הבא בישראמן למרחק המלא ובחצי הישראמן. רובם מנסים לתמרן בין הקריירה, האימונים שבתקופת השיא גוזלים לפחות 20 שעות שבועיות והכי חשוב – המשפחה. זו תקופת השיא שבה לעתים יותר מדי דברים מתערבבים בבת אחת: רוצים לברוח מהאימונים הקשים לעבודה, מהעבודה המעייפת לבית, ומהסלון ובני המשפחה למיטה החמימה שלא תישאר כך ליותר מדי שעות. אבל חשבתם פעם איך מרגישים ואיך מתפקדים אותם אנשים שהישראמן לא עוזב אותם אותם לשנייה אחת? אלו הם המאמנים שמכינים ספורטאים לישראמן ומתכוונים להשתתף בו בעצמם.
5 מאמנים מהמועדון ישתתפו בתחרות. גיא כפתורי (משמאל), ניר רייכמן וגילי רייכמן מ-THE BUTTONS | צילום: באדיבות גיא כפתורי
יש כאלה שכבר מספר חודשים מתאמנים ומעבירים אימונים לאחרים באופן אינטנסיבי. מצד אחד הם יודעים שחלק גדול מהאנרגיות שלהם מופנה למתאמנים, שהם יותר חשובים כי זו הקריירה, מצד שני הם תחרותיים וינסו לעשות הכל כדי לשפר את ההישגים שלהם ולהיראות טוב. שוקי סרויה, אחד מאנשי הברזל הבולטים בארץ, יוביל השנה 30 מחברי קבוצתו "סוהו טים סרויה" למקצים השונים בישראמן, וישתתף בעצמו במרחק המלא. "זה מאוד קשה", הוא מסביר: "אי אפשר לעשות את כל האימונים כמו שהייתי רוצה, אז אני משלב בין השניים. בחלק מהזמן אני מנסה להוציא מעצמי את מה שאני יכול ובחלק מהזמן אני עם המתאמנים. בגלל זה אני לא אגיע לתחרות מפוקס ב-100 אחוז, אבל התפקיד שלי זה ללוות את המתאמנים כדי שיהיו במקום הכי טוב שהם יכולים להגיע אליו".
על האימונים עצמם מספר סרויה: "בדרך כלל הבקרים מתחילים באימונים שאני מעביר מהשעה 6:00, לאחר מכן אני ממשיך להתאמן לבד או שיש מתאמנים שאני מלווה אותם באופן אישי ואני ממשיך אתם. בימי שבת אני לא עובד, אני יוצא לרכיבה והמתאמנים שאני מלווה באופן אישי יודעים שהם יכולים להצטרף אליי. כל אחד יודע מה הוא צריך לעשות, וגם בתכנית האימונים שלהם חשבתי על איך הם יוכלו להשתלב איתי". אבל גם סרויה יודע שליווי ספורטאים לא מסתכם רק באימונים, כי ברגע שאתה מוביל קבוצה כל כך גדולה לאילת, אתה יכול לשכוח מלהיות לבד עם עצמך ב-24 עד 48 שעות שלפני התחרות, וסרויה מקבל את זה בברכה: "זה נכון שלא יישאר לי הרבה זמן לעצמי, אבל יש לי את הדרכים שלי להתמודד עם זה וגם המתאמנים שלי כבר יודעים איך להתכונן לבד לתחרויות. הם לומדים להיות עצמאים. מבחינתי הדבר הכי כיף זה לפגוש באמצע התחרות מתאמנים. אני אתן ליטוף, או צביטה בעכוז. כל מה שצריך כדי להעביר להם אנרגיות. בסופו של דבר אתה רואה אנשים שפעם חלמו לעשות טריאתלון קצר גדלים ומתפתחים ומסיימים תחרות כל כך קשה, זה הכיף".
הכי כיף זה לפגוש את המתאמנים באמצע התחרות. שוקי סרויה | צילום: צלמי שוונג
גיא כפתורי, מייסד קבוצת הטריאתלון THE BUTTONS , היה בעבר טריאתלט עלית בארץ ובישראמן הוא יתחרה לראשונה בחצי המרחק. את כל זה הוא עושה במקביל לניהול של מועדון טריאתלון בן 700 חברים עם סניפים בכל הארץ, וזה אומר שהבן אדם חי ונושם טריאתלון 24 שעות ביממה. בשבועות האחרונים, נוספו לכל זה אימונים לחצי איש ברזל אחרי שכפתורי החליט להצטרף לארבעה מאמנים אחרים של THE BUTTONS ול-16 מתאמנים אחרים שלו שיתחרו בישראמן. "מי שמאמן עובד בשעות הבוקר המוקדמות, ואחר כך מסביבות השעה 15:00 עד הלילה", הוא מסביר: "באמצע יש זמן שמוקדש לכל הדברים האחרים. אני רווק אז אני יכול להרשות לעצמי להתאמן בשעות האלה, מ-8 וחצי בבוקר ועד 15:00. מזג האוויר לא משפיע עליי, לא חום ולא קור ואני מאמין שזה ככה גם אצל המתחרים האחרים. מה שכן, אני הייתי טריאתלט תחרותי ובגלל זה יש לי עומק, זה אומר שאני יכול להקדיש לאימונים פחות שעות לעומת מישהו שהוא חדש בטריאתלון".
עוד מאמן שראה יותר מדי ספורט בחודשים האחרונים הוא דן קוני, שסיים בשנה שעברה במקום ה-12 במרחק המלא ומתכונן לישראמן השני שלו. במקביל הוא מאמן ב-4FITNESS שזה הסניף הצפוני של קבוצת TRIMORE ולישראמן הוא יביא איתו 11 מתאמנים ששניים מתוכם ישתתפו במרחק המלא. בנוסף לזה, קוני הוא גם מאמן השחייה של נבחרת הנוער במכבי קרית ביאליק וכל זה אמור להשתלב יחד. "קודם כל אני מתאמן בעיקר לבד", אומר קוני: "האימונים המשותפים הם בעיקר בימי שישי בהם אני עושה סימולציות של שחייה ארוכה, רכיבה עם עליות וריצה ארוכה. אני מאמין בעבודה על זון נמוך בעיקר במרחקים כאלה כדי לשמור על עצמך ולא להיפצע, האימונים העצימים שלי הם מאוד קצרים. לדוגמה, את האימון העצים של בריצה אני עושה דווקא עם שחייני הנוער של קרית ביאליק. מדובר בחבר'ה מאוד מהירים, אני יוצא אתם לריצה מהירה של 5 קילומטר וזה אימון האיכות שלי בריצה. את אימון האיכות שלי בשחייה אני עושה עם ירון כהן שהיה אלוף העולם באקוותלון ואותו אני מאמן אישית. בגלל שאני שחיין במקור, קל לי יותר באימוני השחייה. באופניים אנחנו מתחלקים לשתי דבוקות באימון האיכות, החזקים רוכבים בין 30 ל-45 קמ"ש והם איתי".
עוד כתבות בנושא
עמוס שביט כמעט ומוכן לישראמן הראשון שלו
למה ליאור זך מאור משתתף בכל כך הרבה תחרויות?
ובכל זאת, קוני מוצא את עצמו לא מעט שעות בבריכה, עוד לפני שהוא עצמו קופץ למים, כשהוא אוגר אנרגיות: "יש ימים שבהם אני מאמן את הטריאתלטים, לאחר מכן את השחיינים ורק בסוף מתאמן בעצמי. בגלל זה יש הרבה אימונים שבהם אני עומד, גם מחוץ לבריכה כמו עם הרצים למשל. אני לא תמיד רץ אתם אלא אם אני מעביר להם אימון אינטרוולים. מה שכן, למתאמנים שלי אני בונה תכנית חודשית ולי תכנית שבועית. את התכנית שלי אני בונה לפי המתאמנים. השבוע למשל, אני בכלל נמצא עם השחיינים שלי חמישה ימים בוינגייט בגלל אליפות הארץ, והייתי צריך להתאים את כל האימונים שלי למטרה הזאת".
מתאים את תכנית האימון לפי התכניות של המתאמנים. דן קוני | צילום: באדיבות דן קוני
אבל מסתבר שיש גם מאמנים שמברכים על האימונים לישראמן וטוענים שזה רק עושה להם סדר בחיים, לפחות מאמנת אחת. איילת בן דוד אמנם לא תוביל קבוצה של טריאתלטים לישראמן, היא עובדת בעיקר במכוני כושר ומאמנת ספינינג וקור אבל גם ריצה ואופניים. היא די חדשה בטריאתלון, אבל זה לא מנע ממנה לסיים בשנה שעברה שנייה בין הישראליות בחצי ישראמן. רק בחודש האחרון היא החליטה שהשנה תשתתף במרחק המלא בישראמן ואת אימוני העומס האחרונים היא עשתה במקביל לאימונים פיזיים אחרים אותם היא מעבירה לאחרים: "נכון שתקופת העומס היא קשה, ובגלל שהתחלתי לא מזמן אולי לא חוויתי את מה שחבר'ה אחרים חוו, אבל אני חווה בעיקר קטע מנטלי מדהים. אם בעבר הייתי מתאמנת לתחרות טריאתלון במרחק אולימפי, הייתי עולה על ההליכון שם אני בעיקר רצה כי אני נמצאת בחדר הכושר, והייתי עובדת קשה ולאחר מכן בכלל לא זוכרת על מה חשבתי בזמן הריצה. היום, כשאני רצה למרחקים יותר ארוכים, רוכבת למרחקים גדולים בפעם הראשונה בחיים, אני מרגישה פתאום שיש לי זמן ושאני מתפקדת כמו בן אדם אחר. אני מתחברת לעצמי ברמות מדהימות ומרגישה שיש לי סדר בחיים. בגלל שאני אוהבת לעשות הכל מהכל אז פעם הייתי חושבת איך להספיק את הכל, היום אני פשוט מספיקה את הכל ועוד מקפידה לצאת בערבים פעמיים-שלוש בשבוע ולשתות יין".
"מספיקה הכל וגם מקפידה לצאת 2-3 פעמים בשבוע". איילת בן דוד | צילום: צחי פינקלשטיין
אז בישראמן כמו בישראמן תמיד מוצאים סיפורים מכל הזוויות, אבל דבר אחד ברור בנוגע למאמנים שגם ישתתפו בתחרות הזאת. הם מאוד נהנים ממה שהם עושים ומברכים על זה כל יום, מצד שני יש להם גם תחושת פספוס, תחושה שאולי הם לעולם לא יוכלו לדעת מה הפוטנציאל האמיתי שלהם כאנשי ברזל, מה היה קורה אם הם היו מתאמנים כמו מקצוענים במשך שנה אחת? "אם הייתי יכול לקבוע לעצמי את התכנית כמו שאני רוצה הייתי משנה הרבה", אומר סרויה: "הייתי יכול להגיע ליכולת הרבה יותר גבוהה ולרמה יותר גבוהה אבל זו הדרך שבחרתי ואם אי אפשר להתפרנס מלעשות ספורט אז אפשר לעשות את הדבר הכי קרוב שזה להתחרות וללוות את האנשים".
