אני מבקשת לפתוח את דבריי בהתנצלות לכל הרצים בעבר, בהווה ובעתיד, ובמיוחד לאלה המתאמנים למרתון. ההתנצלות היא אמיתית וכנה. אני נותנת המון כבוד לאימונים, למרתון עצמו ולזמן שמשקיעים הרצים בהכנתם למרתון. אולם, הסיפור שלי הוא איך ממש לא התכוונתי לרוץ מרתון. רק אחרי שסיימתי, הבנתי עד כמה זה נדיר
מאת:קארין אטל
רקע
שמי קארין, בת 37. רעיה, אם לשלושה ילדים מקסימים ומנהלת במשרד פרסום. תמיד היתה לי שאיפה חבויה לרוץ מרתון מעבר למרתון היומיומי של חיי, אבל מי האמין שכה מהר?
את עולם הריצה והמרוצים גיליתי לפני 4 שנים, כאשר ערוץ 10 ערך תחרות בין משרדי הפרסום לקידום התכנית שלהם "לרדת בגדול". אף פעם לא סבלתי מעודף משקל, אך הייתי אחרי לידה וזו הייתה הזדמנות מצוינת לחזור למידות הטבעיות שלי. במסגרת התחרות ניתנה לנו גישה למכון של יאיר קרני, שם למדנו על ריצה ותזונה נכונה ופה התחיל הרומן שלי עם הריצה. אגב, בתחרות שנערכה בין משרדי הפרסום בארץ, הקולגה שלי ואני ניצחנו.
במהלך השנים השתתפתי בעשרות מרוצים של 10 ק"מ.
אני מהרצות האיטיות יחסית, עם בסיס מצוין וכושר, אך נהנית מהריצה ומהדרך. לא השתגעתי לשפר תוצאות ולרדת מ- 57 דקות ל- 10 ק"מ.
לפני פחות משנה, אחרי הפסקה מסוימת בריצות, בעקבות אינטנסיביות של עבודה, ילדים קטנים, מעבר של בית וכו', החלטתי לחזור לזמן שלי עם עצמי, לאימונים קבועים והצטרפתי לקבוצת הריצה של שרון לין "כושר מתחיל כאן". העובדה כי זו קבוצה של נשים- "פנתרות ורודות", התאימה לי. הקבוצה חורטת על דגלה להוות מקור השראה, לריצה ואורח חיים בריא.
שלוש פעמים בשבוע, בשעה 6 בבוקר, מסיימת הריצה של 10 ק"מ וכדי להגיע בזמן להעיר את הילדים ליום חדש מלאה באנרגיות, החיים היפים.
אחרי חודשיים, של שגרת אימונים, נוכחתי לגלות כי יש תכנית לרוץ במרתון ברלין, עם חברה לקבוצה שהחלימה ממחלת הסרטן. כמובן שהחלטתי שאעשה הכל לרוץ איתן באימונים שמעתה יהיו מאד שונים ולמרות שעבורי זה היה מוקדם מידי. לא היה מצב עבורי להפסיק שוב את השגרה המקסימה הזו, אז התחלתי האימונים למרתון.
ההכנות
רוב הסביבה שלי, הפעילים ספורטיבית וביניהם גם רצי מרתון, התנגדו ואמרו: "תעשי קודם כמה חצאים ואח"כ תעברי לדבר האמיתי". אני הייתי בגישה שאתחיל להתאמן ונראה איך יהיה…
ובאמת, בקבוצת הפנתרות המקסימה הזו, גיליתי משפחה. 12-15 בנות, כולן אמהות, חלקן גם נשות קריירה, ששואפות לרוץ מרתון בנוסף למרתון היומיומי שמנהלות בחייהן של משפחה, ילדים, עבודה, בית, לחצים וכו'. יחד אנו נהנות מזמן שלנו, כי הרי איננו יודעות אחרת – אנחנו מהזן שרץ למרחקים ארוכים…
התחלנו את התכנית, כאשר שרון מאמנת אותנו, באינטרוולים, קצרות, ארוכות ומשבוע לשבוע מגבירה נפחים בעיקר בארוכות בסוף השבוע.
לצד שיפור הכושר, הקשר בינינו, בנות הקבוצה, הלך והתהדק עוד יותר ומעבר לריצות, הפכנו חברות. עם התקדמות תכנית האימונים ועד ל20 ק"מ הרגשתי מצוין והייתי בעננים. כחודשיים לפני מרתון ברלין המיועד, רצנו בפארק 26 ק"מ. סיימתי נהדר והרגשתי מצוין, אולם, יומיים אחרי ריצה זו, התחילו לי כאבים חזקים בכפות הרגליים וכן, הייתה זו דלקת בגידים, בשתי הרגליים.
לא האמנתי שזה קורה, כביכול בלי קשר לכלום. הרגשתי מצוין, לא התקשיתי בריצות – איך כפות רגליי בוגדות בי פתאום? הייתה מלאה באנרגיה למרתון, אבל לא יכולתי לעשות דבר. לא עזרו האקרקוקסיה והטיפולים, בהליכה סבלתי מאד מכאבים, אז לרוץ? לא בא בחשבון.
כל מי שרץ יודע שיש כאבים שמופיעים ונעלמים אבל הכאבים שלי, בשתי כפות הרגליים, פשוט לא נעלמו. מיום ליום היה לי יותר קשה לדרוך על הרגל. כאן נחשפתי לראשונה לרפואת הספורט ובעיקר לרפואת ריצות המרתון. כדי לקצר הליכים, הלכתי לששה מומחים ורק שניים "פגעו בול" עם דיאגנוזה מדויקת והטיפול הנדרש, והם החזירו אותי על הרגליים.
רפי ממדיקס ותמיר כפיר מדרסים. זה אינו תוכן שיווקי אבל מה שמגיע, מגיע ושני אלה צדקו וטיפלו בי מכל הלב (כן, כן, וגם הכיס, אבל שווה את המקצועיות). בנוסף, עוד ניסיתי לשמור על כושר במכונת ריצה מדהימה, שרפי הכיר לי, שהיא כמו חללית.זו מכונה בה ניתן לרוץ ב- 50% ממשקל הגוף שלך – כך שהעומס על כפות הרגליים יורד משמעותית! זה אדיר. אבל באיזשהו שלב גם את זה הפסקתי והשלמתי עם זה שלא ארוץ במרתון ברלין. היה קשה ומאכזב גם עבורם שעלי לוותר על המרתון. וכך ראיתי את חלום ברלין מתרחק ממני וקיבלתי הגזירה שלא אוכל לרוץ איתן המרתון.
עדיין, המעורבות הגדולה שחשתי והתמיכה בבנות נותרה בעינה. הייתי חלק מההכנה, בלי לרוץ איתן את הארוכות. מטופלת בידיו הנאמנות של רפי ממדיקס, שהשקיע בכפות רגליי והתעצב מאד שלא ארוץ את המרתון, בשילוב עם המקצועיות של תמיר ששוב ושוב שיפר עוד ועוד את המדרסים, עד שיכלתי לרוץ עם הבנות מבלי לעורר את הגידים הרגישים ולסיים בהנאה וללא פציעות. כך לאחר חודש, וממש לפני מרתון ברלין, השתלבתי איתן לריצות קצרות יחסית. הייתי מצטרפת ל- 6 הק"מ אחרונים, 8 ק"מ, 10 ק"מ ובריצה האחרונה, לפני המרתון בברלין, סיימתי איתן 14 ק"מ מאושרים.
כשכולי איתן, בחוויה האדירה הזו והיה ברור שאני טסה אליהן לברלין ומחכה בקו הסיום, מחבקת את חברתנו שהחלימה ו"עשתה זאת" ואת כל אחת ואחת שהגשימה את המרתון הראשון שלה.
הן נסעו לברלין ואני בעקבותיהן, עם בעלי היקר ומלאת התרגשות עבורן. תכננתי, עם שרון, שאצטרף אליהן לאיזה שהוא חלק בריצה, אולי ב- 10 הק"מ האחרונים, כדי לעודד בסוף הקשה… ובעלי ממשיך ומתעקש: "אינך יכולה להתפרץ למרתון ולהצטרף אליהן ללא מספר, עלייך לכבד את המרתון, את הרצים והמארגנים…" ואני מסכימה. אך זו מטרת הנסיעה, תמיכה זו תמיכה. אין מצב שאני בברלין ולא רצה איתן איזשהו חלק. אז אני מאתגרת אותו בעודי אורזת המזוודה, בשישי לפנות בוקר, ואנחנו 48 שעות לפני המרתון: "שאכבד את המרתון? אתה צודק. חייבת שנשיג מספר!!!!! כי אין מצב שאינני רצה!".
ומה שאתאר כעת נשמע לא הגיוני אבל כך בדיוק היה!
אני ממשיכה באריזה, קצת מבואסת. כעבור 15 דקות בעלי מניח על המזוודה אישור מודפס למספר למרתון ברלין! חשבתי שאני הוזה. מתברר שהוא גילה דרך כלנית, חברה שלנו, כי בפורום באינטרנט כתוב על ניצה חדד, שבעלי בכלל מכיר והתקשר אליה והיא הפנתה אותו לאלעד מלכה, שהוא בכלל מלך!!! (בתמונה משמאל) – אלעד נרשם למרתון ועקב נסיעה לא יכול היה להשתתף בו.
ברלין
כך אני נוסעת לברלין, מקווה שהאישור שבידי אכן תקף (אלעד ניסה לבטל ולא היה בטוח אם זה בוטל או לא) ושאוכל לרוץ "חוקית" עם שרון והבנות איזה 10 ק"מ בהתחלה ואת עשרת הק"מ של הסוף. התנהגתי רגיל לגמרי, יצאנו לבלות בברלין, לא נחתי במיוחד ואכלתי כרגיל.
בלילה, לפני המרתון, הלכתי לישון בשעה 1 אחרי חצות והתעוררתי בשעה 5 כדי ללוות את הקבוצה שלי ליומן הגדול.
מרתון ברלין זו חוויה שאף דף נייר, או עמוד ברשת, לא יצליח להעביר. מדובר באירוע מדהים, מאורגן ומושקע. מאות אלפי הברלינאים פשוט מפגינים "התגייסות כללית" לטובת המרתון ולחגיגה שבעיר.
אני נעמדת בקו הזינוק, עם שרון והבנות, עם מספר בצבע של קטגורית גברים ושם של גבר, אבל מתרגשת כילדה. אנחנו לא מאמינות שהגענו לרגע ואני כמלווה, נהנית מהמעמד.
הריצה החלה ושרון, ראש הקבוצה, מודדת ועוקבת לאורך המסלול שכולן בסדר ושהקצב נשמר. עוברים 10 ק"מ כיפים. אני בדופק נמוך ושרון מסתובבת לעברי מבינה מצבי ובחיוך אנו ממשיכות הלאה. לאורך הדרך, ובגלל הקצב הנמוך, אנחנו נהנות מהמסלול, מהעידוד ובעיקר אחת מהשנייה. צוחקות, מתעכבות לרקוד עם להקה משקיענית שנעמדה לצד המסלול לעודד וכך אני מוצאת עצמי ב21 ק"מ, מרגישה מצוין ורוצה להמשיך – שרון שוב בודקת אבל רואה את מצבי המצוין ואיך כולנו צוחקות על המצב ואני מבינה – אין מצב שאני חותכת מהמסלול. זו הנקודה, בה אני מחליטה שאני ממשיכה עד הסוף.
הבנות המקסימות אומרות: "ברור שאת מסיימת – תראי אותך!" ואני מתפללת- הלוואי ונסיים בהרגשה זו את כל 42 הק"מ. אני כאן לתמוך בהן? איזו בושה אם יצטרכו לתמוך בי… כך בנקודת 28 ק"מ, עוצרות לפיפי. לא כולנו מסוגלות לעצור, כי הברכיים יינעלו. רק חמש בנות חותכות לחצר ועל אף הכאבים המלווים את מצב הכפיפה, עושות זאת ואז אחת אומרת לנו להסתכל למעלה – בבניין ממול, כל הזקנים עומדים במרפסות, כדי לצפות במרתון ונהנים מצפייה ב"הפסקונת" שלנו… (גרמנים נו…)
אני כבר בק"מ ה- 32, כאן מתחיל הקושי. אם היו נותנים לי עוד ג'ל מתוק אחד הייתי מקיאה על כולם. הרגליים כבדות, במיוחד בעקבות הפסקת הפיפי, פתאום מרגישים הכאבים. שרון, ששום דבר לא נסתר מעייניה, מתקרבת אלי. זהו, 10 ק"מ אחרונים ועשית את הלא-יאמן!! וכך היה. אלה היו הקילומטרים הקשים אבל על איזה קירות מדברים? הבנות צוחקות עלי ומאושרות שאני עוד איתן. בנקודת ה- 38 ק"מ אנחנו מתחילות לקלל, שייגמר כבר, אבל עדיין צוחקות ונהנות. זה השלב להוציא את דגל ישראל ולקבל את הכח לסוף.
בשירים וריקודים חצינו את השער, שחשבנו שהוא שער הסיום, ואז גילינו שיש עוד, אבל הסוף, באמת קטן עלינו. קופצות ורוקדות בשמחה. אני קולטת בקהל את בעלי, בשוק, לא מאמין שהגעתי עד כאן…. ואני בריקודים אחרי 42 ק"מ, זה היה גדול. אוחזות ידיים כולנו, ועם הדגל חוצות את קו הסיום.
תחושה שאין לתאר
תמיד אמרו לי שניחנתי ב"חיות" אדירה, בשמחת חיים ובמאגרי אנרגיה בלתי נלאים. אני אישית לא ראיתי זאת על עצמי. קיבלתי עצמי כמובן מאליו כנראה. סיום מרתון ברלין, תוך כדי קפיצות וריקודים וכשבידינו דגל ישראל, הייתה הפעם הראשונה בחיי שהבנתי שבאמת יש בי את ה"חיות" האדירה הזו עם מאגרי האנרגיות העצומים האלה, שעזרו לי להתמודד עם הכל בחיי וכן להעניק ולתת לאהוביי שסביבי. מתנה אדירה שרק אחרי המרתון למדתי להעריך.
אז כן, הפנתרות הוורודות אלופות, שיודעות ליהנות מכל הדרך ולא רק מההישג. כן, עומדות בחזון של להוות השראה אדירה לנשים ולכולם. ואני ממליצה לכל אחת לשים את משקפי השמש הוורודים ולהתחיל להסתכל על העולם בוורוד. זו הרגשה נפלאה שמגיעה לכל אחד ואחת מאיתנו. גם הריצות, כמו כל דבר, יפות יותר בורוד….
קארין אטל – מנכ"ל משותף בפרסום שמעוני פינקלשטין ברקי Draftfcb.
על שמה כתבו את השיר then we take berlin
