לערוץ הג'ירו ד'איטליה בשוונג – היכנסו

בנובמבר 2014 התקיים ביפו אירוע חגיגי, שמצד אחד היה מרשים ומעניין ומצד שני השאיר הרבה אנשים מבולבלים או יותר נכון, "לא סגורים" על מה בדיוק קרה שם. באירוע הזה הכריזו על הקמתה של קבוצת אופניים ישראלית מקצוענית ראשונה. אפילו הביאו לשם שם גדול מהעולם, פטר סגאן, שהגיע לתמוך.

הפסגות הגבוהות ביותר

זה הצטלם יפה, זה היה מעניין, אבל בפועל רוב אנשי תקשורת הספורט הישראלית לא ממש הבינו מה קרה שם ולמה לצפות. 3 שנים וחצי לאחר מכן, ניתן לומר שפרט לעובדה שקבוצת "ישראל סייקלינג אקדמי" ביצעה את כל הצעדים הנכונים מבחינה מקצועית כדי להתקדם אל הפסגות הגבוהות ביותר, היא גם דאגה שהתקשורת הישראלית תבין בדיוק איך נראה תהליך הבנייה והזמינה בחודשים האחרונים כתבים מכל המערכות לשהות עם הקבוצה בתחרויות ובמחנות אימונים בחו"ל.

עוד כתבות לקראת הג'ירו ד'איטליה
לכל כתבות על הג'ירו ד'איטליה – היכנסו
מדוע תקציב הג'ירו ד'איטליה בישראל מגיע ל-100 מיליון שקל?
"הרוכבים מאומנים לקחת את עצמם לקצה פיזיולוגית ומנטלית"

אנחנו היינו אורחיה של הקבוצה בטור האלפים, התחרות האחרונה לפני הג'ירו ד'איטליה שיוזנק בארץ ב-4 במאי. זו גם התחרות שיש לה משקל רב בקביעת הסגל הסופי לג'ירו, שבו 8 רוכבים. חשוב להבין, בסגל הקבוצה המלא ישנם 24 רוכבים אך רק שליש מהם ייקחו חלק באירוע השיא של הקבוצה השנה ובכלל בהיסטוריה. זו הפעם הראשונה שהקבוצה משתתפת בגרנד טור, אחד משלושת מרוצי האופניים הגדולים בעולם יחד עם הטור דה פראנס והוואלטה א' אספניה. 18 הקבוצות הטובות בעולם משתתפות שם קבוע, וארבע קבוצות מוזמנות לכל תחרות. השנה, הרבה בגלל שהושקעו כספים רבים בהבאת הג'ירו ד'איטליה לישראל, סייקלינג אקדמי היא אחת הקבוצות שהוזמנו.

הכנה מצוינת לג'ירו ד'איטליה. טור האלפים | צילום: נועה ארנון

חשוב להבין שהקבוצה הזו מתפקדת כל הזמן עם עשרות עובדים לא כולל הרוכבים עצמם – כולם מגיעים ממקומות שונים בעולם ומכל היבשות. פרט לרוכבים הישראלים יש כאן אירופאים, קנדי, אוסטרלים, אריתראי, קולומביאני – וכולם לובשים את המדים בכחול-לבן שגם מגן הדוד מופיע עליהם. את הצוות המקצועי מנהל הרוכב הפיני לשעבר צ'ל קלסטרום, ומתחתיו מנהלי מרוצים שמגיעים ממדינות כמו איטליה, צרפת, הולנד וספרד. תחתיהם תמצאו את הסוונרים שהם סוג של עובדים כלליים עם כישורים ספציפיים. חלקם מעסים, חלקם נוהגים ברכבי הקבוצה ועוזרים במידת הצורך בזמן המרוץ – אבל כולם עושים את כל מה שצריך לעשות בתהליך השינוע של הקרקס הנודד הזה שנקרא קבוצת אופניים מקצוענית, שבימים רבים במהלך השנה חבריה ישנים כל ערב במלון אחר ברחבי העולם, וכל הציוד נע יחד אתם.

קלסטרום עצמו עושה הכל כדי לפקח על כולם מקרוב. אל צפון איטליה הוא הגיע ביום שני בבוקר אחרי נהיגה רצופה מהולנד שם התקיים מרוץ חד יומי. אחרי יום וחצי בצפון איטליה, הוא יצא מיד בתום הקטע השני בנהיגה רצופה לקרואטיה כדי לשהות עם שאר חברי הקבוצה בתחרות שהתקיימה שם. ב-7 שעות הנהיגה בדרך, הוא סגר קצוות בכל מה שקשור להטסות של חברי הצוות המקצועי לתחרויות של החודשים הקרובים.

בטור האלפים בן 5 השלבים שיצא לדרך במחזור טרנטו שבצפון איטליה והגיע בסופו של דבר לאינסבורק שבאוסטריה, אנחנו פוגשים צוות גדול שכולל מנהל מקצועי, מנהל מרוצים, סווניירים, טבח, שני מכונאים ושבעה רוכבים מהם שניים ישראלים. את כל זה תכפילו בשניים כי במקביל מתנהל מערך דומה גם בטור של קרואטיה. ככה זה כמעט לאורך כל עונת המרוצים, הקבוצה מתפצלת למספר מקומות. אגב, גם הרוכבים שלא ישתתפו בסופו של דבר בג'ירו ד'איטליה, יתחרו באותו הזמן בטור נורבגיה שמשמש עבור כמה רוכבים אחרים בעולם הכנה לקראת הטור דה פראנס. אקשן לא חסר, והוצאות יש והרבה.

למרבה המזל של הקבוצה המקצוענית הישראלית הראשונה, הרבה דברים השתנו מאז שהמנהל הכללי, רן מרגליות, הקים את הקבוצה יחד עם איש העסקי רוני בר און בשנת 2014. אחרי שהקבוצה עשתה את טבילת האש ברמות הפחות גבוהות בעולם, הצליחו לגייס בסופו של דבר את הפילנתרופ סילבן אדאמס, שבדיוק עלה לארץ מקנדה. אדמס התרגש מאוד מהרעיון לתרום מכספו כדי לקדם את ענף האופניים בארץ, ענף שלא זר לו – הוא עצמו אלוף העולם לרוכבים חובבנים בקטגוריית גיל.

ברגע שסילבן אדמס נכנס לתמונה, אפשר היה להתחיל לחלום בהרבה יותר גדול. התקציב גדל משמעותית, וזה הכרחי עבור קבוצה שרוצה להגיע הכי רחוק שאפשר. הרבה אנשים שואלים מה כל כך ישראלי בישראל סייקלינג אקדמי, אם רוב הרוכבים ואנשי הצוות הם לא ישראלים? התשובה פשוטה – אי אפשר להקים קבוצה ישראלית ברמה בינלאומית גבוהה, ולהתבסס על רוכבים מקומיים שבתהליך ההתפתחות שלהם מגיל ילדות – הם מעולם לא נהנו מהתשתיות הדרושות כדי להפו לרוכב אופניים ברמה הגבוהה ביותר. זו הסיבה שהרוכבים הראשונים שהוחתמו כשהקבוצה נוסדה לא ממש שרדו. ככל שהתקציב גדל, כך הצליחו להביא רוכבים בכירים יותר מחו"ל. היות ורכיבה על אופנייים היא ספורט קבוצתי, רק רוכבים ברמה גבוהה יצעידו את הקבוצה הזאת קדימה, ויגרמו לרוכבים הישראלים להאמין בעצמן ולשאוף למשהו שהוא הרבה יותר גדול מלהיות אלוף ישראל.

"אם עד היום ילד ישראלי רואה משחק בליגת האלופות בכדורגל ומפנטז שהוא מבקיע שער, היום הוא יכול לצפות במרוץ אופניים ולפנטז שהוא מנצח שלב בטור דה פראנס", אומר גיא ניב, אחד מהרוכבים הישראלים בקבוצה. כרוכב ניב חלם בגדול, וזו בדיוק הסיבה שעד השנה שעברה הוא היה רוכב הרים. הוא חלם על המשחקים האולימפיים, והיה שותף בתהליך קביעת הקריטריון ששלח בסופו של דבר רוכב אחר למשחקי ריו 2016, שלומי חיימי.

הגיע מאופני ההרים, אל ההרים של האלפים. גיא ניב | צילום: נועה ארנון

בשנה שעברה ניב קיבל הצעה לנסות את מזלו ברכיבת כביש, ולקח אותה בשתי ידיים. גם הוא עצמו לא האמין שיהפוך לרוכב מקצוען לכל דבר שזה אומר משכורת חודשית קבועה, מגורים בבסיס האימונים של הקבוצה בג'ירונה שבספרד, וציפיות ממנו להתאמן ולהתחרות הכי חזק שהוא יכול, ובשאר הזמן לנוח, לאכול ולטפל בעצמו – גם בצורה הכי טובה שהוא יכול.

הרוכבים הבכירים שהובאו בשנה הנוכחית הם רובן פלזה מספרד ובן הרמנס מבלגיה. שניהם רוכבים ותיקים שהשתייכו בעבר לקבוצות הגדולות בעולם. פלזה סיים במקום ה-11 בטור דה פראנס, הרמנס היה בעבר רוכב זוטר בקבוצתו של לאנס ארמסטרונג ומאז עבר מספר קבוצות והשתתף שלוש פעמים בגי'רו ד'איטליה. גם עבורם המעבר לישראל סייקלינג אקדמי היה הזדמנות להפוך לרוכבים מובילים, משהו שלא קרה להם לאורך הקריירה. הם גם מחזיקים במשכורות הכי גבוהות בקבוצה. שכר הרוכבים נע בין 24 אלף יורו לשנה עבור הזוטרים ועד לחצי מיליון יורו לשנה עבור רוכבים מובילים כמו הרמנס – בהחלט שווה את ההשקעה, ואת החיים המקצוענים האלה שבקושי מאפשרים להם לראות בית, והרמנס הוא בכלל אבא לתינוק בן שלושה חודשים.

בטור האלפים קבוצת ישראל סייקלינג אקדמי עולה לטקס הצגת הרוכבים, ומיד אחריה עולים חברי קבוצת סקיי הבריטית עם הרוכב הטוב בעולם כריס פרום. "זו פעם ראשונה שאני במרוץ כזה ופעם ראשונה שאני מתחרה נגד כריס פרום", אומר עומר גולדשטיין הנרגש בן ה-21. גולדשטיין הוא דוגמה מצוינת למה שמנסים להשיג בישראל סייקלינג אקדמי. רוכב מוכשר, בארץ אין הרבה מוכשרים כמוהו אבל במדינות כמו איטליה וספרד יש המון. ללא מסגרת כזאת, סביר להניח שהוא לא היה יכול להתקדם וללמוד מה זה באמת להיות רוכב בצמרת העולמית. גם היום קשה לקבוע לאן הוא באמת יכול להגיע, אבל מה שבטוח זה שיש לו את התנאים.

תהליך מתמשך של לימוד במרוץ שהוא רק עליות וירידות | צילום: נועה ארנון

בטור האלפים הוא לומד על בשרו מה זה מרוץ שלבים מפרך. מצד אחד, הוא רוצה להראות את היכולות שלו ולנסות לבצע בריחה – זה משהו שבטלוויזיה אנחנו בקושי מרגישים אבל בשטח מדובר בפעולה יומרנית שאומרת הרבה על הרוכב, במיוחד אם הוא מצליח באמת לברוח לדבוקה (הפלוטון) ולהחזיק מעמד. האמת היא שזה הדבר שרוכבים צעירים צריכים להתנסות בו כדי לבחון את היכולות שלהם. מצד שני הם צריכים להבין שיש להם תפקיד חשוב בכוח והוא לעבור בשביל הרוכבים המובילים. ככה זה באופניים, חברי הקבוצה צריכים לשרת את הרוכב עם הפוטנציאל הכי גבוה לזכות בתחרות. זה אומר שאם אותו רוכב למשל התרסק בתאונה או אפילו עצר להטיל את מימיו, רוכב אחרת מקבל הוראה בקשר לעבור אחורה, ו"לסחוב" אותו בחזרה לדבוקת הרוכבים על מנת שלא ישקיע מאמץ ברכיבה עצמית נגד הרוח.

וככה זה מתנהל, שני רכבי קבוצה עם שני מנהלי מרוץ, ערוכים לכל תרחיש אפשרי. אם אחד הרוכבים יבצע בריחה, אחד הרכבים יקבל את האישור לעקוף את דבוקת הרוכבים ולהיצמד לאותו רוכב. הרכב השני יישאר בשיירת הרכבים שמאחורי כל הרוכבים. ביום השני של המרוץ, גולדשטיין שהיה מעודד מיכולתו בשלב הראשון מחליט לנסות לברוח, ועושה את זה יחד עם 5 רוכבים נוספים. הוא מגיע אתם כמעט עד לפסגה של העלייה האימתנית הראשונה, ואז מאבד את הכוחות. "אני שמח שהוא עשה את זה", אומר מנהל המרוץ ליונל מארי. "רק ככה לומדים, גם אם לא הלך לו הפעם. מכל בריחה כזאת אתה לומד על עצמך פי 1,000 מאשר אם תישאר בדבוקה. הוא בחור צעיר, והוא צריך את השיעורים האלה".

המנהל המקצועי שנמצא בכל מקום. צ'ל קלסטרום | צילום: נועה ארנון

בסופו של דבר, גולדשטיין כל כך התאמץ עד שההתכווצויות הופיעו והוא מצא את עצמו במקום האחרון לקראת סוף הקטע, שמסתיים בעלייה מטורפת של שבעה קילומטרים בשיפוע שכואב להסתכל עליו. במצב הזה, הוא נמצא בסכנה מאחר ואם לא יגיע לשער הסיום במגבלת זמן של 15 אחוז מהזמן של המנצח בקטע, הוא לא יוכל להמשיך ולהתחרות במרוץ שממשיך עוד שלושה ימים לאחר מכן. גולדשטיין הבין את זה ונתן הכל, הוא אפילו סיפר לאחר מכן שזה היה אחד הסיוטים של חייו, אבל העיקר שהצליח. בסופו של דבר, הוא גם סיים את הטור כולו.

המטרה של גיא ניב היתה להרשים את מנהליו בקבוצה, מאחר וערב טור האלפים הוא היה בסגל המצומצם של הרוכבים שישתתפו בג'ירו ד'איטליה לפני הניפוי הסופי. הוא היה צריך להראות שיש לו את היכולת להחזיק טור שלבים בן 5 קטעים הרריים בכושר טוב, ושהוא גם יכול לעשות יותר מזה. לכן בקטע החמישי והאחרון הוא רשם בריחה מוצלחת, ובסופו של דבר סיים את טור האלפים במקום ה-71 הכללי, כשמבחינתו מדובר בעוד מספר כי מה שחשוב זה הפעולות שהוא ביצע בדרך. חשוב להבין שבמרוץ כזה אין ממש הבדל בין מקום 20 למקום 70, כי מי שלא נלחם על מקום בעשירייה הראשונה לא נותן את כל כולו בכל קטע ורוכב רגוע יותר כדי לשמור כוחות ליום הבא ולנסות לרשום הישגים אחרים כמו למשל להגיע ראשון לנקודה שנקבעה מראש בפסגת אחד ההרים ולצבור ניקוד בתחרות מלך ההרים. ענף הרכיבה כל כך מורכב, וזו רק דוגמה קטנה.

הרוכב המוביל בקבוצה. בן הרמנס | צילום: נועה ארנון

בסופו של דבר, ישראל סייקלינג אקדמי מסיימת את טור האלפים במקום העשירי מבין 19 קבוצות כשהרוכב הבכיר בן הרמנס סיים במקום ה-13 הכללי במרחק של 4:34 דקות בזמן הכללי מהמנצח הצרפתי טיבו פינו ובמרחק של 4:18 דקות מכריס פרום. בטור של קרואטיה סיימה הקבוצה במקום ה-16 מתוך 19 קבוצות ובוואלטה קסטייה לאון בספרד, בסוף השבוע האחרון, ניצח רובן פלזה במדים הכחולים-לבנים. הספק בהחלט לא רע עבור הקבוצה שעוד לא חגגה 4, אל מול הקבוצות הגדולות שנושאות שמות של חברות מסחריות ומוכרות לחובבי האופניים את המרצ'נדייז שלהן בדיוק כמו ריאל מדריד וברצלונה בכדורגל. הדרך לשם עוד ארוכה, אבל יש שיגידו שזה מתחיל להיראות אפשרי. מי היה מאמין לפני שלוש שנים וחצי שזה יהיה המצב בסוף אפריל 2018? מישהו בכלל יכול לפנטז על 2021? דבר אחד בטוח, סילבן אדמס רוצה לארח בשנה הזאת את אליפות אירופה לנוער באופניים על מסלול במתקן הוולודרום שהוא בונה בהדר יוסף בתל אביב. עוד עדות לכך שישראל הופכת לאט לאט, כנגד כל הציפיות וההרגלים התרבותיים, למדינה של אופניים.