לקריאת החלק הראשון של הכתבה

יום חמישי          

אחרי לילה סיוטי, הגענו לשטח החלפה מפנק. היחידי בכל המרוץ שלא היה בתנאי שדה. הזמנו אוכל חם במסעדה, והספרייט הקר היה כמו נקטר אלים עבורנו. קרן פתחה לי את  היבלות המחרידות בכפות רגליים בעזרת אולר, והם פינקו אותי בשעה וחצי שינה. התאוששנו מהחוויה וב-15:00 יצאנו רכובים על האופניים למסלול של 130 ק"מ.

אחרי שישנו כמו כלבים בצדי הדרך, מצאנו "מלונה" | צילום: גלן כהן

אחרי כל לג, פשוט מסתכלים על עוד לג קדימה ומשכנעים את עצמנו שזה לא הרבה ולא נורא. בשלב זה אנו מבינים שאין לנו סיכוי לסיים את  מסלול המרוץ בשלמותו לפני כניסת השבת, ועוברים לתכנית ב'. אחרי לג האופניים, ארי כשומר שבת יפרוש לכבוד כניסת השבת, ואני וקרן נמשיך בלג האחרון של 50 ק"מ ברגל, בתקווה לסיים לפני שעת הגג של 14:00 בשבת.

הרכיבה כללה 2,500 מטר טיפוס, ולפי המפה נראה שיש כמה חציות של נהר ובטח עוד הפתעות. יצאנו לדרך, ואחרי שעה שמחנו לראות את ידידינו מקבוצה 32. מצאנו את עצמנו רוכבים ביחד ועוזרים אחד לשני בניווט שהיה טריקי. הרבה מהדרכים היו חסומות בגדרות, ונדרשנו לקבל החלטות לא פשוטות, מתי לטפס מעבר לגדר עם האופניים, ומתי לעקוף ולמצוא דרך חלופית. טיפוסים מעל גדרות גבוהות עם האופניים הפך לעניין שבשגרה בלילה הזה.

ה"היילייט" של הרכיבה היה השינה עם קבוצה 32. באמצע הלילה ראינו כמה מבנים הנראים נטושים  שאכן היו ריקים מאדם אך מלאים בגללים של כל מיני יצורים. זה לא הפריע לנו ליהנות מהלוקסוס של שינה במחסה מפני הקור המקפיא בחוץ. נזכרנו איך ישנו בלג הראשון של האופניים, כמו כלבים בצד הדרך. עכשיו השתדרגנו וישנו כמו כלבים בתוך מלונה.

הסכמנו על שעה וחצי שינה וקמנו עם צלצול ה-GSHOCK, אך קבוצה 32 החליטה להתפנק בעוד חצי שעה שינה, לכן יצאנו לדרך בלעדיהם.  התחממנו בעליות של 2,500 מטר, והמשכנו ברכיבה תוך כדי טעות ניווט מעצבנת, אך הגענו עם אור ראשון לנהר ועשינו שמיניות באוויר כדי לחצות אותו בלי להרטיב את הגרביים היבשים האחרונים ברשותנו.

עוד טעות בניווט, מתקנים וממשיכים באווירת סוף מסלול כי הולכים להיפרד מארי עוד מעט. משלמים מחיר לשאננות ומפספסים פניה קלה בצומת. עצבים בתוך הצוות, מתאפסים וממשיכים ברכיבה עד שטח ההחלפה עם תחושה מוזרה שממשיכים בלי ארי שהיה חזק מאד במשך כל המרוץ, וחבל שהוא נאלץ לוותר על לג הסיום. בשטח ההחלפה מגיעה קבוצה 32 ומבקשים שנצא ביחד איתם ללג הסיום. בשלב הזה של היחסים אנו מרגישים מאד קרובים אליהם וגם מניחים שהידע המקומי שלהם יכול לעזור לנו במיוחד במעברי מים הצפויים בלג הבא. מחליטים לחכות להם ובינתיים נהנים מפריסה של תפוחי אדמה חמים עם חמאה ולחם לבן עם נוטלה.

יום שישי

ב-13:00 יוצאים לדרך מרוחים היטב בקרם הגנה, כי 30 מעלות בחוץ ואנו צפויים לבלות שעות רבות היום ומחר בדיונות. הבנו שהניווט בדיונות לא פשוט, והקבוצה היפנית איבדה מקום בפודיום כי בזבזה 8 שעות בלילה סביב נ"צ אחד בדיונות. יצאנו לדרך במצב רוח מרומם, מקשקשים עם קבוצה 32. הסתמכתי על מריו שיוביל אותנו לנ"צ הבא שהיה בית על חוף הים.

מגיעים לבית, אך אין נ"צ. אנחנו מבורברים. אני כועס על עצמי שלא הפנמתי את הלקח שחוזר על עצמו ב-Adventure Race, אתה אף פעם לא יכול להרפות, בוודאי לא בניווט ובמיוחד בקטעים שנראים הכי פשוטים, כי הם עלולים להרדים אותך. אחרי בזבוב של שעה אנחנו מתאפסים, מוצאים את הנ"צ וממשיכים הלאה. מריו ממשיך להוביל, אבל הפעם אני עם אצבע על המפה.

רכבת הרים של דיונות | צילום: באדיבות גלן כהן

מסתבר שהתחביב של מריו הנו "דיג צוקים", וכאן בין הדיונות, המצוקים וחוף הים הוא מרגיש הכי בבית. חושך יורד ואנו ממשיכים לצעוד, מדלגים על זרימות ומכשולי מים, מטפסים לתוך צוקי הכורכר ומתקדמים לאורך קו החוף. לקראת חצות אני מרגיש שאני הולך כמו שיכור, ואני מגייס את יוהאן לקשקש איתי. למחרת הוא סיפר לי ששאלתי אותו אותן שאלות שוב ושוב, בלי לשים לב שהוא כבר ענה לי. עוברים דרך עיירת נופש מנומנמת, ויוהאן מזהה פעילות בבית ומחליט לגייס את המקומיים.

הוא דופק בדלת, ושואל באפריקנז אם אפשר לקבל הכוונה. אנשי הכפר שמחים לעזור ומתייחסים אלינו כסוג של סלבס מכיוון שהמרוץ קיבל כיסוי תקשורתי רחב. יוהאן משתמש בטכניקת "רגל בדלת", וממשיך עם הבקשה האמתית: "מה דעתך שאולי נישן כמה שעות בגאראג' שלך?"  בעל הבית מסתכל עליו בהיסוס אבל עונה בחיוב. עכשיו אנחנו הולכים לישון בפעם השלישית עם קבוצה 32, בשדרוג מטורף של גאראג' עם מיטה כפולה ושטיח עבה על הרצפה. נתנו לשתי הבנות לישון במיטה, וארבעת הגברים פרסו שקי שינה על השטיח.

נשכבתי על יד יוהאן ואחרי כמה דקות הנגרייה קמה לתחייה, ומתוך שק השינה שלו המסור החשמלי הרעיד את הגאראג' כולו. בחיים שלי לא שמעתי נחירות כל כך חזקות. איכשהו הצלחתי לישון עם הגב אליו. בשלב הזה מצב כפות הרגליים שלי היה כל כך עגום שלא העזתי להוריד את הנעליים והגרביים אפילו בזמן השינה.

קמנו בחמש, והתכוננו לצאנו לדרך, להילחם בעוד 30 ק"מ של דיונות. השווינו מפות והבנו שמריו תכנן להגיע לנ"צ הבא באזימוט, קו ישר בדיונות במשך 4 ק"מ. אנחנו תכננו לחתוך הצידה לשביל ראשי, ומפיתול חד וברור בשביל לקחת אזימוט של ק"מ אחד לנקודה. היה נראה לנו יותר בטוח לצאת מנקודה ברורה שהינה יותר קרובה לנ"צ.  היה עדיף ללכת ביחד עם מריו לא רק בגלל היתרון של שני מנווטים על אחד, אלה גם מכיוון שנאמר למריו שכל הקבוצות לפנינו הלכו באזימוט ישר, וניתן לעקוב אחרי עקבותיהם די בקלות.

בשלב הזה הרגשתי לא בנוח עם הסיטואציה, ונראה לי שחשוב לנו כקבוצה להרגיש שאנו מצליחים בזכות עצמנו. שיתפתי את קרן בתחושותיי, והיא זרמה איתי, למרות הפיתוי ללכת בדרך הקלה ולהישען על מריו. למרות שהיינו לקראת הנ"צ הכי קשה, איפה שהיפנים התברברו, ידעתי שמה שלא יהיה, אנחנו נסתדר. תחושת המסוגלות העצמית שמרוויחים ממרוצים כאלו אינו רק תוצאה של ההתמודדות המוצלחת עם המרחק, אלא גם עם הניווט וחוסר הוודאות.  ברוח הזאת, נפרדנו מהם בחיבוק וצעדנו לתוך החושך לכיוון 130 בזמן שמריו וחבריו צעדו לכיוון 090.

תכננו מסלול ויצאנו אל הלא נודע | צילום: באדיבות גלן כהן

ידענו שאנו עלולים להיתקל בצמחייה כי רצועת החוף הזאת נקראת "The Garden Route". מתקדמים לאור ירח, ורואים את הכתם מולנו – שיט, זה נראה כמו צמחייה. עוקפים משמאל, ואחרי כשעה של התקדמות בכיוון הכללי, אנו מוצאים את עצמנו מול צמחיה בגובה של כמה מטרים. אני מנסה להפעיל את  כל התשעים קילו שלי כנגד הצמחייה בניסיון לפרוץ דרכה, אך איני מסוגל להתקדם מילימטר. אנו מבינים שאם נמשיך כך, זה לא יגמר טוב. מחליטים לנטוש את התכנית המקורית ועכשיו לוקחים אזימוט 360 בניסיון לחבור למסלול שמריו לקח. בשלב הזה, אני מתחיל לחשב את הזמנים לאחור ומבין שכרגע לא בטוח שנספיק לסיים לפני שעת הגג, ומתחיל להילחץ.

הולכים לכיוון צפון, ואנו נעמדים מול דיונה אימתנית שעומדת ומאיימת כמו נחשול צונאמי חולי שקפא במקום. אנו חושבים בייאוש איך לעזאזל נעקוף את הדבר הזה?. וגם אם נעקוף, מה מחכה לנו בצד השני? מתי לעזאזל נמצא את השביל, אם בכלל? באותו רגע אנו רואים עקבות בחול, הרבה עקבות. מצאנו את השביל של מריו והאחרים. צרחנו והתחבקנו, כאילו שניצלנו עכשיו מאבדון. ברגע אחד הייאוש התפוגג, התמלאנו בתקווה, אמונה, ובטחון שאנחנו עכשיו על הדרך, ושנגיע לסיום לפני שעת הגג. עוד דוגמה נהדרת לחוויית רכבת הרים.

יום השביעי

לאור יום אנו מתקדמים בחול ואוספים את הנ"צים המאתגרים בקצב מהיר, תוך כדי שאנו מקיימים שיחות נפש על הילדות. קרן מנווטת בשלב הזה, ופתאום מול עינינו מחזה שנראה פאטה מורגנה בדיונות. הקפטן של קבוצה 32 קופץ מהשיחים עם חיוך ענק ואני מחבק אותו חיבוק אמיץ. הוא מספר לנו שהם התברברו וכרגע לא בטוחים איזה שביל לקחת. אנו עוזרים להם להתאפס וממשיכים ביחד. כל כך שמחנו שהצלחנו להסתדר בעצמנו, וגם להתחבר אתם שוב, כמו קרובי משפחה שנפרדו באמצע מלחמה.

ככה זה נגמר | צילום: גלן כהן

הרגשנו כזאת אחווה אתם שגלגלנו מחשבות בראש לגבי חציית קו הסיום, והיה רצון לחצות אתם ביחד. הדילמה נחסכה מאתנו מכיוון שיוהאן בקושי הצליח ללכת, והם נאלצו להאט את הקצב באופן משמעותי, כך שאנחנו המשכנו והגברנו את הקצב ב-20 קילומטרים האחרונים, "מריחים את האורווה". שני קילומטרים לפני הסיום ראינו את ארי סורק את השטח עבורנו. קפצנו אליו בשמחה, השלמנו חוויות מהלילה, ושמענו קצת על הסצנה מאחורי הקלעים, כולל בקבוק השמפניה שמחכה לנו בקו הסיום. דילגנו לאורך החוף ובריחוף קל אספנו את דגל ישראל וחצינו את קו הסיום למחיאות כפיים והשיר Stand up for the champions שנוגן לכבודנו. מחכים לקבוצה 32, ובאופן מפתיע אני בוכה, דווקא כאשר הם חוצים את קו הסיום.

לקריאת החלק הראשון של הכתבה

גלן כהן | פסיכולוג קליני ואיש ברזל, מייסד חברת go beyond לצמיחה אישית וארגונית