קולו של נחשון שוחט הוא אחד הקולות הייחודיים והמשפיעים ביותר על דור הריצה העכשווי. הידע, ההבנה ויכולת ההבעה שלו את עולם הריצה, יחד עם הניסיון האישי וההשקעה שלו בלהנגיש את הדברים למי שבאמת מעוניין לדעת, הפכו אותו ל"אדמו״ר" קהילת הרצים. ״נחשון אמר״ ו״שוחט כתב״ הם טיעון מנצח בכל מטחנת ריצה מקומית (ואם יורשה לי להתנבא – בעתיד הלא רחוק גם העולמי). אם להשתמש בכלי ביטוי אהוב עליו – ציטוט שירה מדויק וקולע – הרי עליו ממש כתב ליאונרד כהן (תרגום: קובי מידן): ״שמעתי שדוד הנעים, אקורד פלאים לאלוהים ושאתה שונא תווים ידוע״.

״הריצה היא הקול שלי אין לי קול בלעדיה״ | צילום: באדיבות נחשון שוחט

עוד כתבות אושפיזין לחג
"אנשים בגילי אומרים לי שבזכותי הם מאמינים בעצמם"
"כדי לייצר תוצאות טובות יותר, צריך להתאמן יותר"
"אני אמות, אבל אני ארוץ עם הסכין בין השיניים"

זה הוא. צליל ריצה מיוחד, אינטלקטואלי, עמוק ותמיד מקורי ומפתיע. הוא הפך אותי מג׳וגר לרץ, הוא חבר קרוב ואהוב מאד. התקופה הזאת, הסתיו ונובמבר שבטבורה, היא לא התקופה שלו. משהו בגב משבית את השמחה כמעט את הקיום הנחשוני כולו. כשהוא עצוב הוא בוטה עם עצמו: ״הנשר מקורקע״ ו״לאיש עם התשובות אין הפעם תשובות״. ״הריצה היא הקול שלי אין לי קול בלעדיה״ הוא דן את עצמו לחומרה. ואני יודע כמה שהוא טועה. הקול שלו פשוט מתחלף. ככה זה עם הגיל. ועכשיו הוא צרוד ויפה ורומנטי. לואי אמסטרונג וג׳ו קוקר במארז אחד. קול הבשלות במיטבה. קול הניסיון והחכמה שמצטברת.

תסביר לי מה זאת עבורך ריצה?

"הריצה היא פעולה מאוד מונוטונית, במחזוריות אינסופית. היא מאפשרת לך לחוות את כל מנעד הרגשות, ולגלות על עצמך דברים שלא היית מגלה בשום דרך אחרת. הריצה היא דרך חיים שתובעת ממך משמעת קיצונית ואדיקות, ובאופן פרדוקסלי מאפשרת לך חוויה אופורית של חופש, מדי בוקר. חווית הריצה, כשהיא נכונה, היא כמו ריחוף. הריצה עם עצמך היא ריצה בעד ולא נגד. לכן החשיבות של הריצה היא קודם כל בכיוון של החץ, בלי קשר לגודל שלו. העיקר הוא בהוויית האורגניזם שלא מפסיק להתפתח, לשפר ולהשתפר. זה מקרין באופן יומיומי על תחושת המסוגלות, על הביטחון העצמי ועל מצב הרוח. לכן עבור הרץ – הגילוי נהיה לזהות – והריצה חיונית כל כך".

"רץ שניטלה ממנו הריצה חווה מדי יום 'כאבי פנטום'" | צילום: באדיבות נחשון שוחט

ובאין ריצה?

"נגעת בנקודה הכואבת ולא אייפה את הדברים. רץ שניטלה ממנו הריצה חווה מדי יום 'כאבי פנטום'. כמו אדם שנקטע ממנו איבר ומדי פעם הוא מרגיש שהוא שם, כואב. בראש, בחשיבה, הכל נשאר אותו הדבר, מחכה לאימון הבא. אבל פיזית, אי אפשר. וזה קשה מאוד, כל יום מחדש. יש שיר נפלא של לאונרד כהן שאני מוצא בו ביטוי להרגשה שלי. ה׳בלדה על הסוסה שאבדה לבּוֹקֶר', ועל הייחוד והאיחוד ביניהם. השיר מתאר תחילה את האיחוד והריחוף המשותף, לאחר ההסתגלות והלימוד: 'אין צורך בשוט, וגם המושכות מיותרות', ואז פתאום שבירה ואבדן, ותהיה איך ולמה זה קרה. הוא בעצם שר, כמו תמיד, על אהבה. וגם אנחנו הרצים מאוהבים בסוסת הריצה האצילית והחמקמקה שלנו. וכשהיא איננה, נעלמת, חסרה, הזיכרון של החיזור והנאמנות אליה – כואב. אני ממשיך לצאת אל השבילים, מדי בוקר, גם כשכואב ואיטי ולא ממש מובן, וכמו בשיר אני רואה את ה-silhouette (הצללית) של הסוסה – של הריצה שהיתה – ורוצה להושיט יד, לחזור לשם. מה יהיה? האם זה יקרה? האם היא תשוב? האמת היא שאני לא יודע. אז אני ממשיך לחפש, ממשיך לחזר, ומחכה. אין לי תשובה אחרת".

אתה מעדיף לרוץ לבד או בקבוצה?

"זה עוד פרדוקס. אני תופס את הריצה וחווה את הריצה כפעילות קבוצתית. אני מבין כמובן – כפי שכל רץ מבין – את הדיבור על ׳בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים׳ (על פי ספרו של אלן סיליטו, א.ב) . יש אמנם המון שעות לבד ויש יתרון בזמן הזה עם עצמך. גם הוא חלק מתהליך ההסתגלות והלימוד. ובכל זאת הריצה היא בעיניי פעולה חברתית מאוד. אני תופס את הריצה הקבוצתית כעיקרון אימון של ממש, אחד המפתחות החשובים ביותר לאימון טוב ונכון. אתה רואה את זה בצורת האימונים של רצי העילית בעולם כולו, בקניה, באתיופיה, בארה"ב. האימון הקבוצתי מאפשר אימונים טובים יותר. לכן כשרצים מבקשים להתייעץ איתי על מאמן אני מדבר איתם על הדבוקה תחילה. הרמה שלה, החיבוריות בין חבריה, היחסים האישיים והאנושיים. זה מקל על ההשכמה בבקר, מחלק את העבודה באימונים, יוצר שיחה בעולמות שסביב הריצה.

"האימון הקבוצתי מאפשר אימונים טובים יותר". עם חברי הקבוצה במרתון ירושלים | צילום: באדיבות נחשון שוחט

"אבל יותר מכך, ישנו קסם בדבוקה. ישנו מוג'ו שמדבק. הקבוצה היא מרכז התמיכה, היא רפרנס להבנה ולפרופורציה והקבוצה היא מקור בלתי נגמר למוטיבציה. יש כוח עצום בצמיחה הזו ביחד, בשותפות הגורל. כך היה אצל לידיארד שקיבץ את רצי השכונה באוקלנד (המאמן הניו זילנדי ארתור לידיארד המנוח, א.ב), כך זה בקבוצות בולטות כיום בנוף הריצה אצלנו כמו אצל רפי וישניצר, אצל זהבה שמואלי, אצל מוטי מזרחי ובקבוצות נוספות. ההצלחה של המאמנים האלו נובעת קודם כל מהיכולת לייצר סביבה מקצועית מצוינת שבה גם היחיד וגם הקבוצה מתקדמים. הקבוצה נבנית מן היחידים והיחידים נבנים מהקבוצה. ההצלחה מדבקת. עוד לפני כן, החלום מדבק. יחד עם קבוצת חברים כזו, מיוחדת, הקמנו לפני עשור את מועדון ארוחת הבוקר, בירושלים, בהתאם לתפיסה הזו. השתדלנו גם לשתף ולהציג את התפיסה של הריצה הפשוטה, בחבורה, וכמובן שהזמנו רצים להצטרף אלינו. ו אנחנו עוד מנסים. כשאני רואה את התהליך הזה בקבוצות נוספות ואת ההצלחות שהוא מייצר, אני שמח, זה נותן משנה תוקף. וזה מאוד יפה".

מי הם השדים שאתה מדבר עליהם לעתים?

"כן, אני מזכיר מדי פעם את ה'שדים'. זהו דימוי ששאלתי מג'ון פארקר (Once a Runner). השדים הם השיח הפנימי שלך. הריצה ממחישה את השדים שקיימים בתוכך ממילא, אתה יכול להציג את השדים באור חיובי או שלילי. בתחילת הכתיבה שלי הם היו חיוביים. הם שגרמו לי להיכנס לסוג של טירוף לא רציונלי אבל חיוני. הם מדמים רעב שצריך להשביע, שקשה להסביר. השדים דוחפים אותך לרצות יותר ולדמיין יותר ולעשות יותר לחפש עד לאן אפשר להגיע. הם מפתים ולוחשים. הם יכולים כמובן גם להיות 'רעים' ולבלבל, לפגוע בביטחון ובגוף, לגרום לנו לעשות שטויות ולהרוס. צריך למשטר אותם, לדעת מתי להתפתות ומתי לסרב, מתי לשחרר אותם בזמן הנכון. ושוב אזכיר את פרקר: 'אימונים הם פולחן של היטהרות; ממנו באים המהירות והכח'. כשרץ נמצא בשיא תהליך האימון, הפולחן, השדים תמיד שם. לכן אמנות האימון הנכון היא למצוא איזונים בחוסר האיזון. או במלים אחרות, שיתוף פעולה נכון עם השדים". המוטו שלי הוא ש"כל בני האדם חולמים, אך לא באופן שוויוני" (לורנס איש ערב); והשני: "האמת המפתיעה של הרצים למרחקים ארוכים היא שלא אל קו הסיום אנחנו כמהים, אלא אל עוד ועוד זינוקים חדשים".

מי האנשים שהשפיעו עליך?

"ישנם רבים שהשפיעו עליי, ומשפיעים גם היום. אני מחפש תמיד השראה חדשה וממי ומהיכן ללמוד. אך מעל כולם אני מעריץ את ד"ר רפי וישניצר, המאמן שלי. אני מאמין שבמהלך חייו יפגוש אדם, אם הוא בר מזל, אנשים שישנו את חייו. יהיו אחד או שניים כאלה, לא יותר. אני מתכוון לאנשים שאני יכול להסתכל לאחור כעבור שנים, להיזכר במפגש הגורלי איתם ולהבין את מלוא המשמעות שהיה לרגע הזה במחזה של חיי. רפי הוא האדם הזה בעבורי. הוא מאמן סוסי מירוץ שמוכן להשקיע גם ב… חמורים, אם הם רציניים מספיק. הוא עבורי כמו אב שני. הוא האידיאל של המאמן בעיניי. בראש וראשונה בהיבט האישיותי. הוא מאותם האנשים הגורמים לך לחלום יותר, לרצות, ללמוד ולעשות יותר. היתה לו השפעה ממש מעצבת עליי, בתחום הריצה ומעבר לה. אני חייב תודה גדולה לתמיד ליורם ואתי איינר, שליוו אותי בשנות הריצה הטובות, והיו מורים משמעותיים ומודל לחיקוי עבורי ועבור רצים רבים אחרים בהסתכלות על עולם הריצה הרחב, הדמות החשובה מכל בעיניי היא המאמן הניו זילנדי האגדי ארתור לידיארד. כמו שאמר הרץ האמריקאי ג'ורג' מאלי, 'רץ שאינו מכיר את לידיארד הוא כמו פיזיקאי שאינו מכיר את ניוטון'".

"רפי הוא עבורי כמו אב שני עבורי". נחשון שוחט עם המאמן שלו ד"ר רפי וישניצר | צילום: באדיבות נחשון שוחט

מה למדת מנילי אברמסקי?

אני שמח שאתה שואל על נילי, בעיתוי המשמח והחגיגי של שיפור השיא הישראלי שלה. בתקופה שבה חוויתי את השיאים שלי בריצה היתה לי הזכות להתאמן ולהתחרות לצד רצות מצוינות, ביניהן אתי איינר, סבטלנה בחמנד, וכמובן נילי שהתאמנה עם איליה בר זאב. למדתי מהן המון. בעיקר שיעור בנחישות. בין השאר היתה לי הזכות לרוץ לצדה של נילי בפאריס ב-2004, הריצה שבה היא קבעה את השיא הישראלי, וזה כמובן זיכרון משמעותי עבורי. שמרנו על קשר טוב לאורך השנים. נילי מייצגת בעיניי מצוינות, בזכות ההישגים שלה והאופן שבו התאמנה כדי להשיג אותם. הרצות המצוינות שזכיתי לרוץ אתן מייצגות עבורי דבר יפה נוסף שיש בתחום הריצה, שהוא בעיניי מענפי הספורט השוויוניים ביותר, "מנפצי הסטיגמות" והדעות הקדומות. מה שהיום כל כך יפה ובולט, היה כידוע מאוד לא מובן מאליו, וכל כך מעוות ומרגיז והפוך, בעבר הלא רחוק. אחד הנושאים שהיה לי חשוב לחקור ולכתוב לגביהם הוא ההיסטוריה של המאבק על השתתפות נשים בריצות ארוכות. וכנגד התיאור ההיסטורי הזה אני זוכר את הצעקות הנהדרות שליוו אותנו לאורך כל הריצה ההיא בפאריס: Allez les filles, Allez les filles. גם בהיבט הזה, מהריצה אפשר ללמוד שיעור רחב יותר לגבי שאר תחומי החיים, ואנחנו עדיין בעיצומו של הלימוד. אז אם אתה שואל על נילי? היא אלופה גדולה, מהספורטאיות החשובות שהיו לישראל. זו גם הזמנות לברך את ילנה דולינין, שיחד עם מאור טיורי, לורנה ואזאונט ורצות מוכשרות נוספות מושכות היום קדימה את התחום. כיף גדול".

כיצד אתה מחבר בין הריצה, הכתיבה והקריירה שעל פניו אין ביניהם קשר.

"אני מגדיר את עצמי כ'רץ וכותב למרחקים ארוכים'. יש קשר של הפריה הדדית. הריצה מאפשרת לי לשאוב מתוכה תובנות ולקחים אותם אני שמח לשתף באמצעות הכתיבה שלי עם כל המעוניין. הכתיבה, כמו הריצה, היא קודם כל צורך פנימי שלי. וגם סוג של תרפיה. הכתיבה היא בעצם המקצוע שלי, בעבודה, באקדמיה ובריצה. זה מה שאני עושה, רוב הזמן ועם זאת הכתיבה על ריצה היא כתיבה אחרת. היא ביטוי לכמיהה לחופש. היא מבוססת על תשוקה ואהבה שאינן תלויות בדבר. כתיבת הריצה מתפתחת גם לכתיבה על שירה, מוזיקה, היסטוריה, ועל דמויות שמשפיעות עליי. אני מקווה שפה ושם הכתיבה משפיעה, עוזרת, נותנת פרספקטיבה או ידע. ועוד אני מקווה שהקוראים לאו דווקא משננים, אלא מקשיבים למוזיקה, מוצאים פזמון קליט ומחזק אפילו בריצה בודדה של אמצע החורף. בריצה, בכתיבה, בקריירה – בכולן יש תהליך. יש הבשלה איטית לאורך זמן המובילה ליצירה משמעותית. יש בכולן רגע שבו צריך לדעת 'לרדת מן הפזמון המשותף לסולו משלך'. וזו ההשראה האמיתית. מדי פעם אני זוכה לה".

החלטנו שלא לדבר על אקטואליה של האתלטיקה בישראל. למה להעכיר ולקלקל את שילובי החג השמח, השיחה הגבוהה, עם חבר קרוב, שהוא גם אדם רגיש, כותב חכם ואתלט מעורר השראה. ולסיכום, אתה רואה נחשון, אתה לא קהלת המבואס. אתה עדיין שיר השירים, ומי שלא היה לו די במסגרת המעטה הזאת הנה הפניה לעוד הרבה "נחשון שוחט ללא הפסקה" שווה ומומלץ: http://debuzzer.com/shohat/

שלושה טקסטים שחיוניים בעיניי נחשון שוחט, מספקים מוטיבציה ומעצבים תפיסה:

1. Once a Runner של ג'ון ל. פארקר – התיאורים האותנטיים והחזקים ביותר של חוויית הרץ התחרותי, ובתוכו עשרות ציטוטים שיגרמו לכם לרצות לצאת לרוץ.

2. החיבור הנפלא Runners מאת רוג'ר הארט

3. להבנה כללית של תהליך האימון, לדעתי כל רץ, בכל רמה, חייב לקרוא את "גישת האימון של האד" (המאמן האמריקאי ג'ון וולש ז"ל, שכתב באינטרנט תחת השם האד.

4. מוזמנים כמובן לבקר באתר מועדון ארוחת הבוקר שיחזור לאוויר בימים הקרובים. שם מרוכזת הכתיבה שלי לאורך השנים, ובפינת "הספרייה" ניתן למצוא גם המלצות ללימוד וקריאה.