עוד אושפיזין לחג: אושפיזין לחג || חגי אשלגי מתארח אצל דני בורשבקי בסוכה; אושפיזין לחג || דונלג סנפורד מתארח אצל ניר שועלי בסוכה; אושפיזין לחג || גיא ברנע מתארח את חגי אשלגי בסוכה
אברום בורג אוהב לרוץ, אבל כצופה מהצד נראה לי לאורך שיחותינו כי הוא מתייחס לריצה כאל עמוד טוטם שאליו הוא מפנה מחשבות, תהיות ותובנות. עמוד הטוטם עושה רושם שאינו מאכזב. הוא אינו עונה, אבל מקשיב מצוין. חשבתי לארח את בורג אצלנו בסוכה, על מנת שישצוף ויקצוף את מה שעובר לו בראש על עולם הספורט ואולי יפתח גם צוהר אל עבר מחוזות חדשים שלא חשבתי עליהם קודם. מפגישה לפגישה למדתי כי בורג, שכבש במשך שנים את מסדרונות הכנסת ופרש לאחר שהתמנה לתפקיד יו"ר הכנסת, יותר מכל לא מדבר כ"פוליטיקאי" והוא עבר לצד של "האזרח" המבקש לדעת ולקבל תשובות.
מה הכי הדבר שהכי מציק לך היום בתרבות הספורט בישראל?
"מה שמפריע לי בתרבות הספורט זה שאין תרבות ספורט. לאט לאט התשתיות מתחילות להגיע לצמרת – טדי, עופר, הארנה, אבל הקהל… אוי הקהל. אין פירמידה של תשתיות, כלומר מגרשים, איצטדיונים, מסלולים ומגרשים, ואין מודעות ציבורית. אמנם יש קפיצות מדרגה בכמות הרצים, הרוכבים והשחיינים. אך עדיין הנהגים ברברים, רוכבי האופניים והקורקינטים על המדרכות הם צאצאים של הטרמינטור. פחד".
"הממשלה היא הרבה דברים – לא רק רגולטור". אברום בורג
אתה מצביע על שלל בעיות, אבל בכולן נראה שהרגולטור או ממשלה צריכה לקחת את האחריות על הדברים. כך לדוגמה בעניין רוכבי האופניים, מה לדעתך צריך לעשות על מנת שלא נשמע בימי שבת אם יש רוכבי אופניים הרוגים על הכביש? האם למשל צריך לסגור כמה כבישים מרכזיים רק לרוכבים בימי שבת למשך שלוש שעות?
"הממשלה היא הרבה דברים – לא רק רגולטור. היא גם מחזיקה בתיקי החינוך, הבריאות והאוצר. לממשלות ישראל לדורותיהן אין מדיניות. לפחות לא בכל הקשור לספורט ציבורי ועממי. מדיניות ציבורית צריכה לכלול מנעד עצום של התנהגויות ממשלתיות כמו לדוגמה שרים ומנכ"לים שמוכנים להזיע על המסלולים, כמו לדוגמה שבוגי יעלון על אופני היד שלו. ולא חבורה משמינה ומכריסה של כבדי גוף ותנועה. אליהם יש לצרף ראשי ערים ושאר שליחי ציבור. כשאלה יתחילו לצאת לשטח חלק מהצעקה העולה מהשטח תובן ותתקבל".
אני רוצה לראות הרבה יותר מרוצים עממים. מרוץ הר איתן | צילום: צלמי שוונג
בורג אינו מעגל פינות. לדעתו הרשויות צריכות להכריז על מדיניות קידום וטיפוח ספורט שמלווה במעשים ובתקציבים. המעשים כוללים פתיחת מסלולים, סגירת כבישים, עידוד מתנדבים כשומרי מסלולים ואכיפה מוגברת בכבישים ספורטיבים. בנוסף הוא תומך לחסל אחת ולתמיד את תופעת "הערסים" על הקטנועים והאפנועים במקומות האסורים. להכריח רצים לפנות את מסלולי האופניים ולאסור על רוכבי האופניים לעלות על מסלולי ההולכים והרצים. מבחינתו ניתן לצ׳פר עובדים העוסקים באופן קבוע בספורט על ידי הקלה בביטוחים, הכרה בחלק משעות העבודה לצרכי ספורט ובריאות, והשתתפות בדמי ההרשמה למרוצים. עוד במניפסט שלו גם הכרה בהוצאות ספורט לצרכי מיסוי, פתיחת מתקנים ממשלתיים וציבוריים בשעות המנוחה ובימי החופשה לצרכי ספורט כמו גן הכנסת, בסיסי צהל ברמת אבטחה נמוכה, בלי סינון לרצים לא יהודים לדבריו – כי אלה מתקנים של כל האזרחים, היתר לשימוש במתקנים עירוניים לכל – האיצטדיון בגבעת רם הוא דוגמה ומופת, האיצטדיון בהדר יוסף הוא לעג וקלס, הוא טוען.
הרשויות צריכות לאפשר בחקיקה, בהסדרה, בפיתוח, בפתיחת מתקנים ומסלולים בשמירה ואבטחה. מרוץ התפוח
אז בוא נתחבר לאקטואליה. לפני מספר חודשים בחודש יולי, בעקבות פסק הדין של השופט מנחם קליין האשים השופט את חברת "כפיים" ועיריית תל אביב, בין השאר, בכך שהסתפקו בחתימתם של המשתתפים על מסמך אינטרנטי ולא דרשו מכל אחד מהם אישור רפואי תקף להשתתפות במרוץ. כל זה קרה במסגרת תביעה של בני משפחתו של דוד שלמוביץ' ז"ל שהתמוטט במרתון תל אביב 2011 כתוצאה ממכת חום ונפטר לאחר מכן בבית החולים. אור לכך כרגע מארגני מרוצים מבקשים אישור רפואי לריצות החל מ-10 ק"מ, עלות כספית וסיבוך בירוקרטי אשר מגולגל לפתחם של הרצים. זו הוכחה לכך שאין חיבור בין הממסד לספורט העממי.
"שופט עם ראש קטנטן מעורר השראה מקטינה אצל עסקנים עם ראש זעיר, שלא זזים בלי יועצים משפטיים חסרי ראש, שמפחידים מארגנים עם קודקודי נאנו וכן הלאה. זאת פשוט ערימה של טיפשויות ופחדנויות. הנושאים האלה פתורים בעולם בהרבה מאד צורות. המרכזית שבהן היא האחריות המוטלת על הרץ עצמו. ובכלל זה כתבי ויתור על תביעות,
הסמכות על רופא המשפחה, וביטוח עצמי של הרצים. אנחנו חיים במנטליות של 'המדינה תעשה' ו'הממשלה תסדר' ו'בעיריה יודעים'. שטויות. שיצאו לי מהחיים. האחריות על הריצה היא שלי כרץ. ושהם ידאגו לצד שלהם: מסלול טוב, נקודות שתיה עם מים ואיזוטונים גם לאחרונים ולאיטיים, מתדנבים, אוכל, מוסיקה, מדליה, מיכל קרח ורצוי יותר מאחד, פינויים מהירים, פרמדקים מיומנים.
"אספר לך סיפור. לפני כמה שנים לוויתי רץ במרתון טבריה. בדרך חזרה מעין גב, באיזור אוהלו הוא פשוט נגמר.
השכבתי אותו על הרצפה וניסיתי לחמם אותו, כי הוא רעד כולו. ממש שכבתי עליו וכיסיתי אותו בגופי. עבר במקום אמבולנס, נופפתי לו מהכביש. הוא עצר לרגע ושאל מה הבעיה? 'יש כאן רץ במצוקה', אמרתי לו. 'קח אותו לנקודת הפינוי בבקשה'. הוא השיב לי: 'אמרו לי לפנות רק מעולפים או מתים. מצטער', ונסע הלאה. אידיוט. אבל מאפיין.
מה האוטופיה שלך אם כך לגבי הספורט העממי? מה באחריות הספורטאי החובב ומה באחריות העירייה או המדינה?
"יש בעצם שלש קומות, לא רק שתיים. הרשויות, העסקנים והסוחרים, וקהיליית הרצים עצמה. הרשויות צריכות לאפשר – בחקיקה, בהסדרה, בפיתוח, בפתיחת מתקנים ומסלולים בשמירה ואבטחה. העסקנים והסוחרים צריכים לארגן, לתת חסויות, להרוויח ולהעניק. אבל לא לנצל ולמצוץ את הדם או את הדמים. והקהיליה עצמה צריכה לדאוג לעצמה. אני רוצה לראות הרבה יותר מרוצים עממים דוגמת מרוץ פארק אריאל שרון של רצי הסמטה, או חצי מרתון פארק הירקון לפני המרתונים הגדולים של הסתיו. הייתי רוצה לראות הרבה פחות מרוצים ממוסחרים, יקרים והמוניים. חוץ מזה, אני מאד לא אוהב את היוקר המיותר של חלק ממועדוני הריצה. במועדון הנפלא שלי (הרוח השנייה, וקודם בארוחת הבקר) אנחנו משלמים 600 שקל לשנה ומקבלים הכל באיכות המקצועית והחברית הגבוהה ביותר. לא צריך לגבות אלפי שקלים ללימודי ריצה, והכנה למועדונים. זאת גזילה לאור יום. כל אחד יכול לרוץ, כל רץ יכול לעזור לחבר מתחיל. אני מצפה ממערכות החינוך והבריאות להתחיל את ההנחלה וההטמעה של אורח חיים נכון, ספורטיבי ובריא כבר מהגיל הצעיר ביותר".
ארן הרשלג | עורך ראשי, אתר שוונג
