לאיזור התחרות, באתר הסקי ביג סקיי מונטנה הגעתי כמעט שבוע מראש כדי להכיר את המסלול בזמן הטייפר. הרי גם ככה אני לא יכול לרוץ יותר משעה ביום, אז אין סיבה שלא אשאר במקום. אסור לי להתגרות על ידי פסגות חדשות.
החלק הראשון עד תחנת העזר בק"מ ה-12.5 בכלל לא נחשב בתחרות מבחינתי | צילומים: אור שילון
בבוקר התחרות היה קר. מעלה אחת בלבד בקו הזינוק החשוך בשש בבוקר. זה כמובן לא מנע ממני ומכל שאר המתחרים (כ-500 משתתפים) להיות לבושים במכנסיים קצרים. חוץ מזה היו עלי בקבוק מים קטן של פחות מחצי ליטר וכ- 800 קלוריות. החלק הראשון עד תחנת העזר בק"מ ה-12.5 בכלל לא נחשב בתחרות מבחינתי. לקח בערך שעה וחמש דקות לקטע עם רק 400 מ' טיפוס וקצת יותר ירידה. הכל עם פנס ראש בסינגלים לא טכניים, כאלה שגם אופני הרים יכולים לרכב בהם. אחרי התחנה התחילה עליה מתונה של 10 ק"מ עם 500 מ' טיפוס נוספים. רצתי עם כמה חבר'ה, ביניהם אדם קמבל, שהגיע שלישי ב-Hardrock השנה. קישקשנו קצת. רק אז התחילה התחרות באמת.
הטיפוס התלול הראשון, ובעצם הטיפוס הטכני ביותר היה של כ 500 מ' לקו רכס בגובה 3,100 מ'. לא היה שביל, אלא רק דגלים צהובים תכופים שסימנו מאיפה הכי כדאי לעלות. היו גם כמה קטעים חשופים שמארגני התחרות הציבו בהם בולטים וחבלים. אחרי ריצה קצרה על סלעי קו הרכס ירדנו בדשא של מסלול סקי שחור. היה תלול מאוד, אבל לפחות לא סלעי. השארתי את הכפפות עלי לירידה למרות שכבר התחמם. החלטה שהתבררה כנבונה, כי החלקתי פחות או יותר את כל הירידה.
סלעים חדים בגודל צלחת
לאחר עליה מתונה נוספת על דרך עפר, הגענו לתחנת העזר בק"מ ה-30 בו אספתי לי קלוריות שיספיקו עד קו הסיום. משם הטיפוס הגדול של 700 מ' בממוצע של 30% לפסגה בגובה 3400 מ'. גם פה הלכנו, לא רצנו, על סלעים חדים בגודל של צלחת עד לפסגה. כמה שמחתי שכבר 2,700 מ' טיפוס מאחורי. רק עוד חצי קילומטר נוסף של טיפוס מצטבר, והמון המון ירידה. טעות במחשבה.
בדיוק כשיצאתי מתחנת העזר בפסגה נכנסה אמלי פורסברג, אלופת העולם בסדרת ה Skyrunning השנה. הירידה היתה דומה לעליה, תלולה עם סלעים חדים ולא יציבים בגודל בינוני. את כל הירידה רצנו יחד, כלומר היא טסה לפני ואני מנסה לשמור על הקצב שלה. וואו, היא רצה את הקטעים הטכניים מדהים. כנראה למדה דבר או שנים מחבר שלה,קיליאן ג'ורנה. זה פשוט כאב ברגליים. הרגשתי שאני יורד כמו קמיקאזי. בסוף הירידה בק"מ ה-34 הגענו לקטע קצת פחות טכני. ושם השתנתה עבורי התחרות.
המנוחה שלי. חברי עושים סקרמבלינג על ה 2nd Flatiron בבולדר. כן, כולנו עם נעלי ריצה
פתאום שמעתי "קנאק" חזק והייתי בטוח שהפעם לא אוכל לסיים. תוך כמה דקות הסתבר לי שזה 'רק' נקע, שהכאב נסבל והמשכתי, אבל, הקרסול היה בהחלט נפוח כשחבשו לי אותו בסיום. למזלי, 16 הק"מ האחרונים היו פחות טכניים, בסינגלים רכים. התברר לי שאפילו עם הנקע, בקטעי הריצה הפחות טכניים, אני בקלות עומד בקצב של אמילי. קשקנו לאורך כמה קילומטרים של ירידה מתונה. כזו שיש בה אויר לדבר, אפילו בשיא תחרות.
על בחורות ויציאות
לקראת הסוף עדיין הייתי עם אמילי, אבל עכשיו גם עם פיליפ רייטר, רץ אולטרה גרמני בעל שם עולמי. ואז, איך אגיד את זה בצורה הכי ברורה? בפעם השניה בתחרות היה לי דחף נוראי ליציאה. כבר כמה ק"מ טובים אמרתי לעצמי שאני לא עוצר, אבל כשחייבים חייבים. למען הסר ספק, כבר סיימתי תחרויות ארוכות יותר בלי הבעיה הזו, עם תזונה זהה. שניהם סיימו יחד שתי דקות לפני, ואני ב 6:35 שעות, במקום ה 23 הכללי, כאשר אחד העוקפים היא עוקפת.
פסגת Lone Peak בגובה 3,403 מ', הפסגה הגבוהה בתחרות יומיים לפניה
אני מעט חלוק עם עצמי לגבי איך אני מרגיש עם התוצאה. לא עמדתי, לא ביעד הראשוני שלי של לסיים בעשירייה הראשונה, וגם לא ביעד השני. כן, אני מודה, ישב לי מאחורה בראש שאני רוצה לנצח את כל הבחורות. אני יודע שזה נשמע סקסיסטי, אבל יש בקרב חברי הרצים משהו שנקרא באנגלית בצחוק to get chicked, כלומר להיות מנוצח על ידי בחורה, ולי, לי זה עוד לא קרה בתחרות שטח. עד הפעם. לפחות, אם כבר, אז שיהיה על ידי אלופת העולם.
הסתיימה שנה ללא מנוחה
זה לא בדיוק היה היום שלי, אבל נראה לי שלא הפסדתי יותר מ 20 דקות על כל הבעיות שלי. לפחות הכרתי ורצתי כאן בדנבר עם כמה וכמה מהרצים ברמה הבכירה בעולם. לא, לא הכרתי את קיליאן. כן צפיתי בו זוכה בק"מ האנכי יום קודם לכן. במטרה הראשונית כנראה גם לא הייתי עומד אפילו אם הייתי רץ את תחרות השנה שלי. בסך הכל רצתי לפי התוכנית וזו פחות או יותר הרמה שלי. לגבי הנקע, אני מבין שנפצעתי כי הגוף שלי מותש אחרי שנה של ריצה כמעט ללא מנוחה, וכלל ללא חיזוק. ההחלטה לוותר על מנוחה וחיזוק היתה מודעת. היה לי זמן מוגבל לרוץ בהרים הגדולים עד החזרה לארץ ורציתי לנצל אותו עד תומו. הצלחתי לסיים העונה שש תחרויות שטח למרחק מרתון ומעלה, ועוד מספר תחרויות קצרות יותר (או כביש). כעת עלי לנוח כמה שבועות ולחזור לעבוד על בסיס לפני העונה הבאה. אני כבר מתחיל לחשוב על מטרות.
