מרוץ האולטרה מרתון Comrades 2008 הוא מרוץ שהחל בשנת 1921 בדרום
אפריקה וממשיך להתקיים עד היום. 

מאת:עמר קרפ

מרוץ האולטרה מרתון Comrades 2008 הוא מרוץ שהחל בשנת 1921 בדרום אפריקה וממשיך להתקיים עד היום. עמר קרפ לקח את אשתו ובנו הצעיר וטס להשתתף במרוץ. העליות הראשונות עברו לפי התוכנית למרות בעיה בשריר ופגישה שלא התקיימה חלק שני

חלק ראשון&nbsp&nbsp&nbsp&nbsp&nbsp
חלק שלישי




עמר קרפ בכובע הלבן

מרוץ ה-Comrades הוא מרוץ אולטרה-מרתון הנערך בדרום אפריקה מאז שנת 1921 בין הערים דרבן ופיטרמאריצבורג. המרוץ נערך לראשונה על ידי ותיקי מלחמת העולם הראשונה לזכר חבריהם שנפלו בקרב ומכאן שמו של המרוץ.

יוצאים לדרך


התעוררתי בשעה 03:45 לפנות בוקר, מסתבר שהצלחתי לישון. ירדתי לחדר האוכל של המלון לארוחת בוקר קלה. כאשר הסתכלתי על הצלחות של רצים אחרים לא האמנתי למראה עיניי, הם אכלו בייקון וחביתות לפני המרוץ. אחרי האוכל חזרתי לחדר לסידורים אחרונים ושירותים (נחזור לנקודה זו בהמשך) וירדתי ללובי, שם פגשתי קבוצת אמריקאים וגרמני אחד שהלך יחד איתם לנקודת הזינוק, הנמצאת כ-1.5 ק"מ מהמלון.



הרחובות היו מלאים במאות אנשים שהלכו בשעה מוקדמת זו לכיוון קו הזינוק, תמונה סוריאליסטית למדי. נכנסתי לאזור הזינוק על-פי האות הראשונה במספר החזה שלי C (למהירים ביותר יש קידומת A ולאיטיים ביותר H). היה עוד הרבה זמן לזינוק, האזור כולו מואר בפרוג'קטורים ומוזיקה בקעה מתוך רמקולים ענקיים שמדי פעם הופסקו לשם מסירת הודעות שונות.



לקראת הזינוק הזזנו את הגדרות המפרידות בין האזורים השונים וכולם נדחסו קדימה. הרמקולים השמיעו שיר מתוך הסרט "מרכבות האש" והרצים היו כבר באקסטזה. לאחר מכן הקהל כולו שר את השיר "שושולוזה" שהוא מין המנון לא רשמי של הספורט בדרא"פ, ולאחריו שרו כולם את המנון המדינה. לפני ירית הפתיחה נשמעו קריאות התרנגול המסורתיות שבסיומם יריית אקדח שנשמעה יותר כיריית תותח.



יצאנו לדרך. בתחילה בהליכה, ולאחר כמה מאות מטרים הצפיפות התפזרה מעט ואפשר היה להתחיל לרוץ. הריצה התרחשה בתוך רחובות דרבן המוארים בפרוג'קטורים. לאחר כ-2 ק"מ החלו העליות הראשונות, מתונות יחסית. נכנסתי לקצב של 5:50 דקות לק"מ, מעט מהר מהתכנית של 6:00.







הרגשתי לפתע כאב חד בשריר ההמסטרינג השמאלי

בק"מ ה-14 הרגשתי לפתע כאב חד בשריר ההמסטרינג השמאלי שכבר עשה לי צרות בעבר. נתקפתי בפחד, איך אצליח לסיים את המרוץ ככה, שאלתי את עצמי. הייתה לי אמנם תחבושת אלסטית על שריר התאומים הימני אבל היא לא מספיק רחבה בשביל לעלות על הירך ולכן המשכתי בלי לעצור ובתקווה שהכאב יחלוף. לבסוף החלטתי לקחת תחבושת גדולה יותר מאשתי כאשר אפגוש אותה.

לא היה לי הרבה זמן לתהיות, כיוון שהעלייה הגדולה הראשונה, Cowies Hill, החלה. על-פי התכנית רצתי עד סופה ומסיבה לא ברורה הכאב נחלש. הרגשתי את הכאב הרבה יותר בירידה שלאחריה אבל זה היה עדיין נסבל.

העליי8ה הגדולה הבאה, Fields Hill , החלה בק"מ ה-23. זאת העלייה הארוכה מכולן, אולם בגלל מיקומה בחלק הראשון של המרוץ היא לא הקשה ביותר, אילו עוד יגיעו בהמשך. על-פי התכנית רצתי חלק מהעלייה וחלק הלכתי.כמוני עשו גם כל הרצים שהיו סביבי.

לאחר קטע ה- Fields, הדרך המשיכה במגמת עלייה מתונה. בשלב זה השמש כבר עלתה ורצים שזיהו שאני זר על-פי מספר החזה הכחול, או שהצליחו לקרוא את הכתוב על גופיית הריצה של "רצי כוכב-יאיר", פנו אליי בשאלות מהיכן הגעתי והאם זו הפעם הראשונה שלי. לאורך המסלול היו פזורים אלפי אנשים שעודדו את הרצים.

בדרך 48 היו תחנות שתייה ואוכל, המגישות מים ומשקה איזוטוני בשקיות מים קרות מאד, דבר שיסתבר כמועיל מאד בהמשך היום. בחלק מהתחנות היו מאכלים שונים ומשונים כמו שוקולד, בננות, תפוחי אדמה, תפוזים, עוגיות ועוד. בתחנות לא היו ג'לים ולכן נשאתי אותם איתי בכיס האחורי של מכנסי הריצה. בכל תחנה היו גם שתי אמבטיות מלאות במי קרח המיועדות בעיקר לקירור שרירי הארבע-ראשי.



לכל תחנה יש ספונסר אחר וישנם עשרות מתנדבים בכל תחנה שאורכה מגיע לעשרות מטרים. כיוון שאותו יום התקיים גם יום האב, רוב המתנדבים ברכו אותנו בברכת יום-אב שמח. משפחות שלמות הכינו מאכלים בר-בי-קיו לצד הדרך והציעו בשר לרצים. ריח המנגלים לא עשה לי טוב בריצה.



הק"מ ה-32 הגיע ואני חיפשתי את תמר ונדב במקום שסיכמנו. לא דובים ולא יער, לא תמר ולא נדב. מאוחר יותר גיליתי שהם נתקעו בפקק תנועה בכניסה לכביש האגרה ולכן לא הספיקו להגיע. בשלב הזה ההמסטרינג כבר לא הציק לי מאד, ולכן התחבושת כבר לא הייתה קריטית, אבל יש לי בעיה עם הג'לים שלא יספיקו לי עד המפגש הבא. הצטרכתי להסתמך יותר על המזון המקומי. הרגע לשירותים הגיע ובזבזתי 2-3 דקות בתחנה.



הגעתי לעלייה הגדולה השלישית, Botha’s Hill, ועל-פי התכנית המעודכנת מאמש רצתי אותה עד לשני שליש מרחק ומשם המשכתי בהליכה וריצה לסירוגין. אחרי העלייה ב- Botha’s, הדרך קלה יחסית עם עליות מתונות שבסיומן ירידה די ארוכה עד לנקודת ה”חצי” שממוקמת ב-42.6 ק"מ, קצת פחות מחצי הדרך.



הגעתי לנקודה זו ב-4:19 שעות שזה דקה אחת פחות מהתכנית. בדיוק מכאן התחילה העלייה הגדולה הרביעית Inchanga, שאותה עשיתי בהליכה וריצה לסירוגין. בסיום העלייה הרגשתי שהקצב שלי יורד משמעותית ולראשונה לא הייתי בטוח שאוכל לעמוד במשימה שהצבתי לעצמי, זמן של Sub 9:00. צריך לציין, שלכל תחום זמנים מחולקת בסיום מדליה שונה, כאשר אני מכוון למדליית Bill Rowan. מדלייה זו מוענקת לכל מי שמסיים בזמן של 07:30-09:00 שעות.

חלק ראשון&nbsp&nbsp&nbsp&nbsp&nbsp
חלק שלישי