האם השימוש בהורמונים לגירוי בלוטת תריס באתלטים חוצה את גבול הסימום או שהוא לגיטימי?
מאת:ד"ר רוס טאקר; תרגום: תומר גמינדר
• כתבה מתורגמת. המקור – כאן
מוקדם יותר שלחתי קישור בטוויטר לתחקיר מעורר מחשבה מהוול סטריט ג'ורנל. התחקיר עוסק ברופא מארה"ב, ג'פרי בראון (Jeffrey Brown), אשר מטפל בתת פעילות של בלוטת התריס (hypothyroidism) במספר אתלטים, אשר מתואר על ידו כמצב המשפיע על אתלטי סיבולת כתוצאה מכמויות ואינטרנסיביות האימונים שלהם. זה מאמר מצוין, ובהחלט מומלץ לקריאה לפני שאתם ממשיכים לקרוא.
מבלי להיכנס לכל השאלות המסקרנות העולות במאמר (ויש הרבה – התקפות של טענתו כי תת פעילות של בלוטת התריס שכיחה בקרב אתלטים מוטלת בספק, כפי שמוטל בספק יתרון הביצועים של התרופה), חשבתי לחלוק כמה מחשבות קצרות מאוד עליו בהמשך. זו, כמו תמיד, המילה הראשונה בדיון, ואני מברך על מחשבות והערות!
הערה קצרה
כשקוראים על השימוש הרפואי בתרופות (חשוב לשים לב לכפל המשמעות באנגלית: drugs – תרופות/סמים/סמים משפרי ביצועים. ת.ג.) באתלטים, המקבילה הברורה והאימפולסיבית ביותר היא אסתמה, כאשר אתלטים יכולים לקבל פטור (TUEs – Therapeutic Use Exemptions) לשימוש במשאפים המכילים סטרואידים כדי לשקם את התפקוד ה-"נורמלי" ולהתחרות באופן הוגן. הוצע כי שכיחות האסטמה בקרב אוכלוסיית האתלטים גבוהה יותר מאשר במדגם טיפוסי, ויותר מאשר נצחון מול המחלה, סביר יותר שמדובר בתמרונים של אתלטים בתחומים האפורים של בקרת הסימום! הדבר נכון גם לגבי תרופות אחרות – ה-TUE של ארמסטרונג לקורטיקוסטרואידים ב-1999 למשל. או ליונל מסי ו-HGH בילדות כדוגמה אחרת.
במקרה של הורמוני בלוטת התריס, עם זאת, אני מרגיש שהמצב הוא קצת שונה, מכיוון שהטענה (במאמר ב-WSJ, בכל מקרה) היא שהאימון הוא שגורם למצב מלכתחילה. מצב שונה מאסטמה, שהיא מצב קיים, אשר אמנם מחמיר על ידי פעילות גופנית אינטנסיבית, אך אינו תוצאה ישירה של פעילות גופנית ואימון.
צילום אילוסטרציה: Thinkstock
לכן מה שקורה בפועל, במקרה של תת פעילות של בלוטת התריס, הוא שהאתלטים זקוקים לתרופה כי הם מתנהגים כאתלטים – הם מתאמנים קשה. הם יוצרים את המצב, והתרופה מאפשרת אימונים קשים יותר, ועבורי זה חוצה את קו ההגינות. אני לא רואה שום הבדל בין זה לבין השימוש בטסטוסטרון או הורמונים אחרים על מנת להבטיח התאוששות אופטימלית. באופן דומה, סימום דם או שיטות אחרות המשנות את הרכב הדם ניתנות להצדקה כאמצעי לעזור לגוף להתאושש מהאימונים המפרכים הנדרשים כדי להתחרות כאתלטי עילית. אחרי הכל, ההשפעות הכרוניות של מרוץ שלבים בן שלושה שבועות כמו הוואלטה אספניה על ההורמונים ידועות – למשל, ירידה משמעותית בטסטוסטרון ובקורטיזול – זו היא תוצאה של העומס של תחרות. ללא ספק שינויים אלה יכולים להיות מטופלים, עם יתרונות פיסיולוגיים תקפים ומהימנים, על ידי מתן תרופות. אני לא רואה הבדל בין מצב זה לשימוש בכל תרופה אחרת אשר מגרה ישירות ייצור הורמון על ידי הגוף.
כמובן, זה מציג מדרון חלקלק, שאלו מכם שבקיאים בדיונים על סימום יעלו עליו מייד. אם סוגים אלו של התערבויות אסורים, למה התערבויות דומות המשפרות את ההתאוששות, כולל דיאטה, אינן אסורות? זה המקום בו הדיון הופך בהדרגה אפור יותר ויותר, ובהרצאה לפני סטודנטים היום, עלה כשאלה חשובה מאוד. זו אינה מסקנה נמהרת להסיק מעמדה שמאפשרת כמה חומרים לעמדה שמאפשרת הכל, או להפך – שאם לא ניתן להשתמש ב-X, אז יש לאסור להשתמש ב-Y.
אין לי תשובה חד משמעית על הנושא, רק דעה. הדעה היא שחלק מתהליך השינוי לאתלט ברמה עולמית הוא היכולת להגיב לנפחי אימון גבוהים. באופן כמעט "דרוויניסטי", אימונים הם הלחץ שממיין את הכי מתאימים מבין המתאימים מאוד (המתאימים ואלה שאינם ראויים סוננו עוד קודם בהתבסס על רמות ביצועים או חוסר, בהיעדר מילה טובה יותר, כשרון!).
לכן, אם אתלטים נתונים לעומס אימונים X ועצימות Y, היכולת שלהם להגיב לעומס עם פיזיולוגיה וביצועים משופרים, מבלי להתפרק ולחלות, מבלי להיקלע לאימון יתר ולהיפצע, חיונית לרמת הביצועים האולטימטיבית שלהם. אם הם לא יכולים להסתגל, הם נשברים, הם נעשים חולים וסובלים מאימון יתר, ואינם מצליחים להגיע לאותן הרמות כמו המגיבים. האתלטים אשר נזקקים לסיוע רפואי, שיעלה את רמות ההורמונים שלהם כדי לשחזר אותן לרמות האופייניות לאדם שאינו מתאמן הם מרוויחים נהנים מהתנהגות בלתי טבעית אשר משנה באופן ישיר את רמות ההורמונים.
כמובן, אני חייב להדגיש כי האטיולוגיה והקיום של תת פעילות של בלוטת התריס שהוצגה במאמר ב-WSJ (קישור למטה למידע נוסף) שנויה במחלוקת מלכתחילה, אבל נראה לי שזה חלק מהפאזל מורכב ענק שמשמש בייצור אתלטי צמרת. יש גם ספק האם מתן תרופות המגרות את בלוטת התריס משפרת ביצועים. מקור מה-IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) שצוטט ב-WSJ טוען כי סביר יותר שהתרופות מעכבות ולא משפרות את הביצועים, ולכן ברור שנדרש מחקר נוסף. מחקרים נדרשים גם להבין אם התרופות מזיקות. עם זאת, בעיקרון, אני לא יכול לראות כיצד מתן הורמוני בלוטת תריס סינטטיים במטרה לסייע לאתלטים להתמודד עם אימונים שונה ממתן סטרואידים ותרופות (סמים) למניפולציות בדם ושיטות שכבר נמצאות ברשימת החומרים והשיטות האסורים.
אני בטוח שיהיה טווח רחב של דעות שונות, ואני מברך את כולן. אני בהחלט מודע היטב למצב "הצבוע" שמאפשר לאמץ אשר כדי לאסור שימוש אחד אבל לא אחר. ואכן, היו לנו דיונים על לגליזציה של סמים בספורט פעמים רבות ממש כאן. זה עוד תחום אפור שבמחלוקת. המחשבות שלכם יתקבלו בברכה.
בתור התחלה, המחשבות המשותפות שוולדון ג'ונסון מ-Letsrun.com משתף כאן מעניינות, מוגדרות היטב וכוללות ציטוטים מתוך עולם האתלטיקה. הם גם דנים בסיבות מדוע הורמוני בלוטת התריס עשויים לתת תועלת בביצועים, כמו גם בבטיחות. אני חוזר ומעלה רגשות אלה, ואין ספק שדרוש דיון נוסף.
רוס
תוספת מאוחרת:
בפרסום בדף הפייסבוק שלנו, עלה בדעתי הדבר הבא, כך שאני משתף אתכם. בהקשר למה שנאמר למעלה, אך מוסיף ממד מנושא ישן – נשים וטסטוסטרון. זה נוגע למה שאנחנו נולדים איתו, במידה מסוימת. לחלקנו פשוט יש יותר מזל מלאחרים!
הנה הפוסט:
עוד מחשבה אחת אחרונה בנושא הורמוני בלוטת התריס, ואני חייב להעלות את רוחות הרפאים של סוגיות הנשיות/מגדריות בספורט. יש כמה "מצבים", שהם לא ממש מצבים, אלא וריאציות נורמליות בהורמונים שמונעות מאנשים מסוימים להצליח בספורט. לדוגמה, מחקר של קוק ואח' (Cook et al) הראה בבירור כי אתלטיות עם רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון היו העילית, ואלו עם רמות נמוכות יותר לא (הקישור בסעיף המקורות למטה)
ככה זה בחיים – או שיש לכם את זה, או שלא. במקרים מסוימים, אלה שיש להם את זה הופכים לעילית, ומי שלא, ובכן, הם הופכים לחובבים. עכשיו, אני לגמרי אוהד את העובדה שיש אנשים שבאמת ובתמים מושפעים מחוסר איזון הורמונלי. תת פעילות של בלוטת התריס היא אמיתית. כמו היפוגונדיזם (hypogonadism – תת פעילות של בלוטות המין) אצל גברים, ומגוון רחב של מחלות אחרות.
אבל כשזה מגיע לעילית בספורט, יש אלמנט מסוים של מזל ב-"הגרלה" הגנטית הקובעת מי יהפוך לעילית ומי לא. אני יכול, למשל, לטעון באופן סביר, שהיבטים של הפיסיולוגיה שלי נחותים (למשל בהשוואה ליוסיין בולט) ושהתערבות מתאימה על ידי רופא עם סטנדרטים אתיים מפוקפקים היא כל מה שאני צריך כדי להיצטרף לשורות העילית. במציאות, זה לא עובד ככה, אלא ממחיש נקודה, מה שאומר שהשונות הביולוגית היא חלק ממה שאנחנו חוגגים כשאנו מכתירים מדליסטים אולימפיים!
וחלק מהשונות הביולוגיות הוא הפיזיולוגיה הבסיסית, כמו גם ההסתגלות בעקבות אימונים, וה-"החומרה" שאנו לוקחים לקריירה הספורטיבית. חלק ממנה מושבח על ידי האימונים, אבל רק כאשר התגובה לאימונים היא חיובית – וזו, בתורה, היא חלק מהפיסיולוגיה. יש אנשים שלא יכולים להשיג את אותה הצלחה ללא תרופות, וזה מה שלוקח את הנוהג הזה לעבר לקו ההגינות בספורט.
באופן אידיאלי, אנחנו נפתח דרך לזהות בבירור אם אדם פיתח תת פעילות של בלוטת התריס בגלל מצב רפואי אמיתי, ובין אם תת הפעילות קשורה לאימונים. כפי שאמרתי במאמר, כאשר היא קשורה לאימונים, אני לא יכול לראות איך השימוש בהורמונים סינטטיים יכול להיות מוצדק. ובהתחשב בעובדה שלא סביר שקיים מצב אידיאלי כזה, כמה שלא ארצה לראות פתרון לכולם, אני לא יכול. ולכן, לדעתי, יש לאסור על תוספת הורמוני בלוטת התריס, אלא אם כן ניתן להראות באופן ברור שאין להם יתרון בביצועים (שלא ניתן אם הם מאפשרים אימונים אצל אנשים עייפים, ולכן ההשוואה צריכה להיות עם אתלטים שאינם מתאמנים, מה שמהווה יתרון ביצועים ברור).
רוס
המדע של הספורט: ד"ר רוס טאקר, ד"ר ג'ונתן דוגאס
17.4.2013
ד"ר רוס טאקר בעל תואר ד"ר בפיזיולוגיה של האימון ותואר שני במנהל הספורט מאוניברסיטת קייפ טאון. תחום העניין העיקרי של רוס ביישום המדע להישגים, אצל ספורטאי עילית ומערכות ספורטיביות ובגישור הפער בין מדע למסחר. הבלוג של רוס נועד לשרת מטרה זו על ידי גישור הפער בין המדע ליישומו אצל האתלטים בעזרת המאמרים, אימון והסברה. חי בקייפ טאון, דרום אפריקה, שם הוא מבלה את מרבית זמנו כמרצה בכיר במחלקת מדעי האימון ורפואת ספורט. עובד עם קבוצות ספורט וספורטאים אולימפיים.
ד"ר ג'ונתן דוגאס
תומר גמינדר – המתרגם
נשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי.
נשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי.
