שר/ת הספורט טרם מונה. איננו יודעים מי זה יהיה. אבל כבר ביקשנו מכמה מהדמויות הפעילות והדעתניות בענפים "שלנו" להשיא לו כמה עצות. רק שלא יגידו שלא אמרנו!
מאת:חגי אשלגי, אילן זיסר, גרשון שפע, איליה בר זאב, נחשון שוחט
חגי אשלגי
שחיין מאסטרס פעיל; פרשן האתלטיקה והשחייה של שוונג; יוזם תחרויות ספורט ומבעלי שוונג
1. תן ללי קורזיץ את פרס ישראל. עוד השנה (לא בעוד 20 שנה כשזה לא יהיה רלוונטי). אלופת עולם ארבע פעמים היא ספורטאית שהמדינה חייבת להיות חפצה ביקרה. על הדרך, קנה לה גם דירה. רצוי עם נוף לים. תגמל ספורטאים על הצטיינות. אין סיבה שטובי ספורטאינו יישארו בגיל 35 חסרי כל.
2. גרום לכך שגם השלטון וגם הטוטו-ווינר יתקצבו ענפי ספורט בקורלציה להישגיהם בעולם. אין סיבה שהכדורגל, שכבר 43 לא התקרב אפילו לאליפות עולם, ימשיך לקבל את עיקר כספי השקעות הספורט בישראל. ההשקעה בכדורגל, במבחן של השקעה כנגד הצלחה, היא כנראה ההשקעה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל. מספיק! אם הכדורגל כל-כך פופולרי, ואנשי הממון משחרים לפתחו, הוא ישרוד גם עם 5% מההקצבה ומכספי ה"שיווק" שהוא מקבל מהטוטו-ווינר כל שנה. את היתרה העבר לתשתיות נוער ותשתיות אימון בענפים יותר רלוונטיים לתחרות ברמה העולמית, וגם לענפי "בסיס" אתלטיים כמו ריצה, שחייה, התעמלות, חתירה (או קיאקים), אופניים וטריאתלון – אלו הם ענפי ה"ליבה" של הספורט באשר הוא. ללא בסיס בענפים אלו, אין ספורט.
3. בנה קריות ספורט אזוריות בניהול מקומי, בהן יוכלו להתאמן בבוקר בתי ספר, בצהריים בוגרים, אחר הצהריים קבוצות הספורט והנוער, ובערב הספורטאים הוותיקים. תקצב את המרכזים בהתאמה לרמת הפעילות שתתקיים בהן, כמו שהיה עד עתה בישיבות החרדיות!
4. הפוך את פירמידת הגיל. במקום שמאות אלפי ספורטאים בגילאי 35 ומעלה יהוו את רוב העוסקים בספורט בישראל, גרום לכך שרוב הספורטאים הפעילים יהיו בגילאי 10 – 35. אם עשית את זה, עשית הכל! למרות שאני באופן כללי מאמין יותר עשייה ספורטיבית קהילתית ולא ממסדית, העצות של הבאים אחריי ודאי ייתנו רעיונות וכיוונים להגשמת מטרה זו.
5. גייס את צה"ל! בענק! אין שמץ סיבה שהגוף הגדול הבזבזני והיקר ביותר במדינת ישראל, שקוטף את מיטב שנותיו של הנוער בגילאי ההבשלה הספורטיבית העיקריים, יהיה "חדר הקפאה" לספורטאים, במקום חממה לפעילות ספורטיבית ומצוינות. גם בצה"ל ניתן לאתר כישרונות ולשלח אותם למסגרות אימון מתאימות.
אילן זיסר
ספורטאי ותיק פעיל; הקים ומפעיל של אתר התוצאות Raceview
1. לך לראות ספורט – עשה זאת באופן קבוע, לפחות פעם או פעמיים בשבוע. לא מדובר על ארועים שבהם תהיה אורח הכבוד, המזניק או יושב ביציע המכובדים. הגע כאחד האדם, וותר על המאבטחים (שר הספורט הוא לא מטרה עליונה למפגעים), וותר על עדר הלקקנים, והגע לראות אנשים מתחרים. יש הרבה ענפי ספורט בארץ ונסה לראות כמה שיותר מהם. כך תוכל, אולי, להבין ולהזדהות עם הדברים שעוברים על הספורטאים במדינה. כך אולי לא נגיע למצב שממנים אנשים שאינם מתעניינים בספורט להיות אחראים עליו. כדאי אפילו שתתחרה בעצמך מדי פעם. יהיה טוב אם תגיע לאיזה מרוץ/משחה/משחק כדורעף חופים בבגדי ספורט ותשתדל לעשות כמיטב יכולתך. זה ילמד אותך הרבה.
2. הגדר את המטרה שלך בצורה פשוטה. זו צריכה להיות שאנשים יעסקו יותר בספורט במדינתנו. אם תצליח להעלות את הזמן שהאדם הממוצע מקדיש לפעילות ספורטיבית, עשית את מלאכתך היטב. רד מכל היומרות להגדיר את ההצלחה בעזרת מספר המדליות האולימפיות שנקבל. אין שום קשר בין המספר הזה ובין רמת הספורט במדינה. ובוודאי, אל תעשה מעשים מגונים על הפודיום במסכנים שהגיעו לשם לאחר שנים של עבודה קשה שבדרך כלל אינה קשורה כלל לעבודת משרדך.
3. נסה לדאוג לכך שהילדים יעשו משהו בשיעורי הספורט שלהם. כיום המצב פתטי. אין שום כיוון. אין תהליך מסודר של גילוי כישרונות ואין תחרויות שילדים נושאים את עיניהם אליהן. שיעורי הספורט הם שרך עודף שאיש לא אוהב אותו. זה צריך להיות אחרת. כיום, נער/ה צעיר שהוא ספורטאי מצטיין הוא מקרה ולא תוצאה של תהליך מסודר. נסה לשנות זאת. בנה מערכת שתעודד פעילות תחרותית ואחרת, ותמצא את המועמדים להיות ספורטאים מצטיינים.
גרשון שפע
שחיין מאסטרס פעיל; שחיין שייצג את ישראל ב-3 אולימפיאדות בשנות ה-60'; מאמן קבוצות פאר בשחייה הישראלית ונבחרת ישראל בשחייה בעבר; שיאן עולם לגילאי מאסטרס בשחייה
1. בטל את מרכזי הספורט ותפקידיהם על פי החוק. קבוצות ספורט צריכות לעמוד ישירות בעצמן מול האיגודים והרשויות.
2. חזק את אגודות וקבוצות הספורט הפרטניות. תקצב אותם ישירות ובטל את פנימיות המחוננים בוינגייט. האגודות צריכות לגדל את הספורטאים.
3. קבל החלטה כי קריטריונים לייצוג באליפויות עולם ואולימפיאדות ייקבעו חודשים ספורים לפני התחרות, כאשר הקריטריון הוא באחוזים לעומת התוצאה המובילה בעולם באותה תקופה. קביעת קריטריונים לפי תוצאות מלפני שנים איננה רלוונטית.
4. בטל את חובת אישורי הביטוח והאישורים הרפואיים כתנאי להשתתפות בתחרויות, לפחות בגילאי הבוגרים. אם באליפויות עולם לא דורשים אישורים כאלו, אין טעם לדרוש אותם גם בישראל. הספורטאי לוקח אחריות על עצמו.
איליה בר זאב
בכיר מאמני האתלטיקה בישראל לדורותיהם
1. קח זמן ללמוד את הנושאים הרלוונטיים לספורט התחרותי מאנשים שאינם קשורים לאיגודי הספורט. מרבית איגודי הספורט לא הצליחו בתפקידם עד עתה, ואין סיבה שמסקנות ולקחים נכונים יגיעו דווקא מהם.
2. בטל את מרכזי הספורט. מרכזי הספורט הם נטל על הספורט בישראל.
3. חובה להתחיל את פירמידת הספורט בבתי הספר. יש לעשות מהפכה בבתי הספר ברמת האימון וחינוך לספורט. חובה לתקצב מאמנים ומתקנים ברמה מתאימה בבתי הספר עצמם.
4. תגרום לכך שבתוכנית הבנייה של כל בית ספר חדש יימצאו מתקני ספורט. בהעדר מתקני ספורט מתאימים, לא יוקם בית ספר במדינת ישראל.
נחשון שוחט
רץ מרחקים מוביל; ממייסדי "מועדון ארוחת הבוקר"
כך כתבתי באוגוסט 2012 – "מדינת ישראל בזמן המשחקים האולימפיים היא כמו אדם שהופך את החצר שלו למגרש גרוטאות, וכשבאורח נס צומחים בה כמה פרחים, הוא לא מפסיק להתלונן שהם לא יפים כמו הגינה המושקעת של השכן."
"מי שלא לומדים מההיסטוריה מועדים לחזור עליה" (ג'ורג' סנטיאנה, "חיי ההגיון").
נכון, זה פשטני, זה יומרני, זה בשום אופן לא תחליף לדיון מעמיק הרבה יותר, ובכל זאת כמה עצות לשר/ת הספורט החדש/ה. העניין הוא שכדי להצליח, יידרש השר החדש להילחם קודם כל במונחים שבהם השיח הציבורי תקוע. המציאות מורכבת ומרובת מכשולים בוודאי, פתרון קסמים מיידי אינו בנמצא, אבל החזון הדרוש הוא פשוט ובלתי-מתוחכם. ודרוש היפוך של סדר החשיבה.
1. מספר 1 הוא התשוקה. תיק התרבות והספורט הוא לא "חניית ביניים" או "פרס ניחומים" אלא משימה משמעותית ומרתקת. זהו מקום שניתן לעשות בו שינוי חברתי אמיתי ולתרום ממשית לשיפור איכות החיים. זו נקודת השפעה שממנה ניתן להפוך מדינה מתלבטת, מיוסרת ולחוצה למקום מעט יותר שפוי, מתון, אופטימי, פחות רוגז וממהר. "התשוקה לספורט היא התשוקה לפוטנציאל, התשוקה לעוד ועוד חיים" כתב ג'ורג' שיהן, והכלל הראשון של התחום הוא כלל המשותף לאחרון הספורטאים וגם לשר: "Number one is just to gain a passion for running. To love the morning, to love the trail, to love the pace on the track. And if some kid gets really good at it, that's cool too." (מאמן התיכונים האמריקאי האגדי פט טייסון). מההבנה, או האהבה, הבסיסית בעצם הכל מתחיל.
2. הספורט כחינוך. בשעת כתיבת שורות אלה איננו יודעים אם תיק הספורט יאוחד מחדש עם תיק החינוך או אם יאוייש באופן נפרד ועצמאי. בלי קשר לשאלה הממסדית-פוליטית הזו, המפתח ליצירת שינוי של ממש במצב העגום של הספורט בישראל נעוץ בתפיסה המהותית של קידום הספורט כפרויקט חינוכי, ובזיקה חזקה אל מערכת החינוך.
מצוינות בספורט אינה נובעת יש מאין, "מלמעלה". אין קיום לספורט מקצועני ברמות התחרותיות הגבוהות ביותר, היכן שאין השתתפות משמעותית בענפי הספורט בגילאי הנוער. לכן, הסתכל קודם כל אל בתי הספר. זוהי מערכת ההזנה הכמעט יחידה של הספורט, והיא לגמרי משותקת. השקע שם את החשיבה היצירתית ואת תשומת הלב. למד את מודל ליגות התיכונים האמריקאי (לא כולו ניתן ליישום כאן כמובן, אבל יש הרבה מה ללמוד, בפרטים ובעיקר בהשראה). טפח מורים טובים ובעלי מוטיבציה (ע"ב מודל המורה להתעמלות המיתולוגי שהתקיים גם כאן בארץ לפני הרבה שנים). המורים הם מוציאים לפועל חיוניים.
חפש פתרונות לפלונטרים הבירוקרטיים הבין-משרדיים (או בין רשויות), ואם תחפש אותם – תמצא! דרושה כאן משימת "הקמה". הטל אותה על אנשים מעולים.
3. היזהר והישמר משתי הטעויות המכשילות את רוב בעלי התפקיד בתחום, פעם אחר פעם: "אשליית המדליה האולימפית", ו"אשליית הכסף". אלו שתי נטיות דומות, שכל השיח מתרכז בהן, ואלו השאלות שכולם מסביבך ינסו להוליך אותך אליהן. "מה הסיכוי למדליה" מצד אחד, ו"צריך להביא עוד כסף" או "הבעיה היא שאין כסף" מצד שני. אזור אומץ ואל תשעבד את עצמך ואת המדיניות שלך לשאלות האלה! התרומם מעליהן. אלו שתי נקודות המוצא שמייצרות ומקבעות "ראיית מנהרה", הפיכת סדר בין סיבה לתוצאה, קידוש הטווח הקצר על חשבון תהליכי עומק, ותירוצים לעיסוק בטפל במקום במהות. אל תתפתה ליצירת אשליה של הצלחה המכסה על חדלון פתולוגי. זה לא שאין חשיבות למדליות (כולם רוצים לנצח), או שאין צורך בכסף (תכניות משמעותיות דורשות הרי תקציב). זה פשוט שבאופן פרדוקסלי, האובססיה ביחס לשתי המטרות האלו לא תורמת להשגתן אלא רק מכשילה, ומקבעת סטגנציה (או הליכה לאחור) עם הבלחות שרירותיות (וראויות להערצה) של הצלחות אישיות נקודתיות. ההצלחות האלה מעוררות התפעלות והשראה אבל לא באמת מייצגות את מצב הספורט בישראל.
4. זכור שתפקידך איננו לנהל "טוטו מדליות", בתקווה שמתישהו בארבע שנות כהונתך תוכל לקפוץ עם ספורטאי נבוך אל הפודיום. תפקידך הוא לייצר תשתית שברוב הענפים איננה קיימת, ורוח, היכן שחולשת רוח נכאים. האתגר שלך, לפני הכל, הוא "להדליק את השטח", לחדש את התשוקה.
5. אל תגדיר את משחקי ריו 2016 כמטרה שלאורה תיבחן כהונתך. אם כבר, הגדר את המשחקים האולימפיים של 2024. העבר את המסר הזה לכל ראשי התחומים והענפים, ואל תתפשר. דרוש תכניות עבודה ארוכות טווח לפיתוח כל ענף ועמידה ביעדי ביניים מדורגים – שוב, לא (רק) ב"מועמדים למדליה" אלא קודם כל בהיקף ההשתתפות, התחרות ואיתור וניתוב כישרונות. זה לא יהיה קל. תהיה אסרטיבי. כי ככל שמחפשים קיצורים, הדרך רק מתארכת.
6. אל תקשר מנהיגות בספורט ליכולת (משוערת) "לגייס כספים". נכון שחסרים תקציבים לרוב ענפי הספורט ("חסרים" – בלשון המעטה…) אבל עוד יותר מכך חסרים שאר הרוח, היזמה, והמנהיגות. היכן שיהיו מעוף, רוח עשייה, חדשנות והתלהבות, היכן שינבטו פוטנציאל ההצלחה והאמונה – לשם יגיע באופן טבעי גם הכסף. הכסף רודף אחר ההצלחה. הוא לא יגיע (ובצדק) למקומות שבהם ניכרים הדשדוש, חוסר הדמיון והקפיאה במקום. לכן, "הבאת הכסף" לא צריכה להיות מטרה, תירוץ או התניה, אלא תוצאה של עבודה נכונה.
7. אל תקבע מדרג עדיפות בין ענפים בהתבסס על הפוטנציאל למדליה אולימפית. החזר את החיים ואת הנשמה לענפי הליבה הקלאסיים, שהם הבסיס לספורט כולו, ובראש וראשונה לאתלטיקה הקלה. למה? כי בקידוש המדליה החמקמקה ובייצוג ועיצוב של מטרות הספורט לאורה ורק לאורה, אנו מעבירים את כל המסרים הלא נכונים, ונכשלים שוב ב"ראיית מנהרה", נכשלים בפרויקט החינוכי. ככה לא מייצרים שינוי של ממש אלא לכל היותר אשליה.
8. בחן את הצלחתך בתפקיד לאור יעדי עומק אסטרטגיים: ביסוס ליגות תיכונים, צמיחה של מאות אחוזים בשיעור ההשתתפות בספורט תחרותי בגילאי הנוער, טיפוח עתודה של כשרונות צעירים, תכניות עבודה מסודרות וארוכות טווח בכל הענפים (ולא רק "פרויקטים" למספר חודשים), תשתית בסיסית של מתקני ספורט (עם מינימום מחסומי נגישות).
9. הקשב לספורטאים ולמאמנים ולמורים ולא (רק) לעסקני הענפים השונים. זאת אומרת… רק אם אתה רוצה לשמוע איפה הבעיות האמיתיות.
10. (אם במקרה תהיה עפר שלח): ביום שלישי 6 כפול 2,000 מ' מהר, 2 דק' ג'וג ביניהם. בסוף השבוע 34 ק"מ קל. (בכל השאר אני סומך עליך בעיניים עצומות).
אם תפעל לאור העקרונות הללו, אני משוכנע שלא תיזכר כשר שבתקופת כהונתו הגיע הספורט הישראלי אל פסגת הישגיו. אבל אולי תיזכר כמי שהוביל שינוי מהותי והחזיר את נשמת החיים למערכת מדוכדכת, שאיבדה את האמון בעצמה, עד שנדמה היה שהיא עצמה איננה חפצת חיים.
בהצלחה מכולנו!
