כתבה שנייה בסדרה על תהליך פיתוח ספורטאים בגיל צעיר. והפעם: איזה מודל מספק תשובות טובות יותר – מודל המוטיבציה או מודל הכישרון?
מאת:מאת: ד"ר רוס טאקר, תרגום: תומר גמינדר
בפוסט הקודם התחלתי את מה שאני מקווה שתהיה סדרה מעניינת ומעוררת מחשבה, הדנה בתהליך פיתוח הכישרון לספורט אצל ילדים צעירים. בחנתי מחקר שנערך לאחרונה על אתלטי עילית וכמעט עילית בדנמרק, אשר הוביל את המחברים למסקנה כי "אין עיכוב בהתפתחות האתלטים, שלא ניתן להשלים מאוחר יותר עם התמחות מאוחרת".
נתיב האימונים מוביל לביצועים?
מסקנה זו הושפעה במידה רבה על ידי הממצא שאתלטי עילית התאמנו פחות מאתלטים בכמעט עילית עד גיל 15 לערך, ואז הגדילו את זמני האימון בין גילאי 15 ל-21. קבוצת הכמעט עילית, לעומת זאת, התאמנה משמעותית יותר בגיל צעיר מאוד, אבל הגיעה לשיא בין גילאי 12 ל-15, לפני שהחלה לנשור אחורה. הגרף למטה, שציירתי מחדש תוך שימוש בנתונים מהמחקר, מראה את "נתיב האימונים", ומסכם את הטענה טוב למדי על ידי הצגת השינויים בזמני האימונים (בשעות לשבוע) בשתי הקבוצות.
אז יש הבדל ברור בנתיב האימונים, ומפתה לומר כי יש קשר להבדל בנתיב הביצועים (מכיוון שהם מסיימים בסופו של דבר ברמות שונות). עם זאת, זה לא בהכרח המקרה, כפי שניתן לראות בהמשך.
לדעתי, מה שהנתונים מראים הוא שהמאמר היה צריך להיקרא "דחיית נפח אימונים גבוה: המפתח להצלחה בענפי ספורט של סנטימטרים, גרמים או שניות". זאת מכיוון שהם באמת מצאו שלא היה הבדל בין העילית לבין הכמעט עילית ביחס לזמני האימון שהשקיעו בענפי ספורט אחרים – העילית השקיעו בהם 63 חודשים, והכמעט עילית 62 חודשים.
שני מודלים להסברת נתיב האימונים
הייתי אומר שיש שלוש שאלות מעניינות על השינויים לאורך הזמן בין שתי הקבוצות, אשר סימנתי על הגרף.
1. מדוע חלק מהילדים מתאמנים יותר מגיל 9 עד 15?
2. מה קורה בתקופה שבין גילאי 15 ו-18, בה יש שינוי ברור במה שאתלטי עילית עושים בהשוואה לאלו שימשיכו להיות כמעט עילית?
3. מדוע אתלטי עילית ממשיכים לשמור על נפח האימונים בזמן שהכמעט עילית ממשיכים ומורידים בגילאי 18 עד 21?
אין לי תשובה ודאית איזה מהמודלים מסביר בצורה אופטימאלית את התצפיות, אבל אומר מראש כי אני מאמין שהתשובה תהיה שילוב, אבל כאשר אני נוטה יותר לכיוון מודל הכישרון, מצד ימין, ואני אסביר מדוע בהמשך.
בדרך כלל (אך לא תמיד) נפחי האימונים הגבוהים הם תוצאה של הורים נלהבים יתר על המידה, אשר לא בהכרח מתכוונים להיות כאלה, אבל יוצרים לחץ על הילד להתאמן ולהגיע להישגים בענף הספורט החל מגיל צעיר מאוד. זה עשוי ללבוש צורה של הוראות ברורות ("אתם תתאמנו") או רמזים עדינים יותר, אשר מכוונים את הילד הצייתן להתמקד במשהו שלא בטוח שהיה בוחר בעצמו (איזון זה, אגב, הוא מסובך מאוד, ויהיה זה יומרני מצידי לתת עצות על כך, לכן לא אעשה זאת …). יש ללא ספק הורים שמאמצים את הגישה הדוחפת יותר (שוב, תחשבו על וודס ואגסי), וזו הבעיה כאן בדרום אפריקה, כפי שאני מתאר לעצמי שהיא בכל מקום בעולם בו אתם קוראים את זה.
ולכן על פי מודל זה:
• חלק מהילדים מתאמנים קשה יותר בגיל צעיר מאוד – יכול להיות שבגלל השפעת ההורים כפי שתואר קודם, או שיכול להיות שבגלל שהילד נהנה מהספורט בגיל צעיר (הכוונה בין גיל 9 ל-15, אפשר להתייחס גם לצעירים יותר, אבל אז יש נושאים אחרים שלא אכנס אליהם כאן). בין אם מקור המוטיבציה בהורים או במוטיבציה עצמית לא משנה יותר מדי בשלב זה.
• במילים אחרות, הכישרון הטבעי שלהם מאפשר פחות זמן אימון בכל ענף ספורט, ואולי יותר "משחק", בעוד ילדים אחרים מתאמנים יותר בספורט הספציפי.
• גורם נוסף ומכריע הוא הבשלות הפיזית ביחס לגיל הכרונולוגי. תקראו לזה בגרות ביולוגית, אבל אין ספק כי ילדים מתפתחים באופן שונה, ולכן ההבדלים בין שני ילדים בני 15 יכולים להיות גדולים מאוד. יש לכך השלכות על הביצועים, מכיוון שעכשיו יש אפשרות נוספת להסביר את ההבדלים באימונים עד גיל 15, הקשורה גם לפיזיולוגיה.
• ילדים שמפתחים ראשונים משיגים יותר הצלחה בגילאים צעירים יותר. ילדים מהירים יותר, גבוהים יותר וחזקים יותר בגיל 14 יהיו כמעט תמיד דומיננטיים כנגד ילדים בני גילם. זה מעודד אימונים נוספים, גם בגלל ההורים שמעודדים הצלחה, וגם כי ילדים בני 14 ו-15 מכירים בערך של ההצלחה ולכן מתאמנים יותר (במאמר מוסגר, בדרום אפריקה זו בעיה מסוימת, כי בן 14 אשר התפתח מוקדם הוא גדול, מהיר וחזק, ויכול בקלות להיות ה"גיבור" של בית הספר בגלל יכולות הרוגבי שלו. דבר זה לא משפיע על מתפתחים מאוחרים יותר, כמו שמפתחים מוקדמים אלה אינם צריכים ללמוד מיומנויות. מאוחר יותר בחיים, כאשר יתרון זה נשחק, הוא נשאר קצת "עירום" עקב החוסר במיומנות. זו התיאוריה, בכל מקרה …).
• ילדים שהם מתפתחים מאוחרים נשארים מחוץ לתחרות, יכולים להתאמן פחות בכל ספורט אבל לפתח מיומנויות בתקופה זו.
• עם זאת, בסביבות גיל 15 או 16, "פערים" ביולוגיים אלה מתחילים להצטמצם. המתפתחים המאוחרים מתחילים להדביק את הפער, ללא קשר לאימונים, ואולי בשלב זה, "התוצר הסופי" מתחיל לקרום עור וגידים. האתלטים אשר השיגו הצלחה בשלב מוקדם (בעיקר הודות להתפתחות ביולוגית מוקדמת) מגלים עכשיו שהיתרון שלהם נשחק בהתמדה.
• בינתיים, האתלטים בעלי יתרון גנטי כלשהו (אם נשתמש ב"קללה" של הדוגלים בעיקרון של עבודה קשה כסיבה היחידה להצלחה) לספורט, כגון גודל הגוף, התאמות מטבוליות, והבדלים בשרירים מתחילים להתגלות כאתלטים הטובים ביותר.
• העובדה כי "השינוי" בהיקף האימונים מתרחש סביב גילאי 15-17 הוא משתנה המצביע על כך שזמני האימונים עשויים להיות קשורים להתפתחות פיזיולוגית.
התקרה מתגלה
במילים אחרות, מה שקורה זה שאיפשהו בין גיל 15 ל-18, "התקרה" מתגלה. אולי אתם זוכרים שבפוסט הקודם כתבתי כי הגנטיקה עשויה לקבוע את תקרת הביצועים. האימון מסייע לאתלט להגיע אליה. רק כאשר הוא מגיע לסביבות גילאי 17 או 18, הופך להיות יותר ויותר ברור לאתלטים (ולמאמנים ולהורים שלהם) שיש להם את מה שנדרש כדי להצליח, או שאין להם בדיוק את זה.
הם יכולים להיות טובים, ובעלי הישגים עד לנקודה זו, אבל "גדולה" נמצאת מעבר ליכולתם. כתוצאה מכך, נפח האימונים שלהם יורד (2). אובדן מוטיבציה? בהחלט, אבל לא באופן שהמודל הקודם הגדיר אותה – כאן, אובדן המוטיבציה הוא פשוט כי האתלטים מכירים בכך שלא יכול להיות להם עתיד בספורט. הם אוהבים את הספורט, ועדיין משתתפים (ולכן הם עדיין מתאמנים), אבל למה להתאמן שעתיים ביום כדי לסיים במקום 20?
בשלב זה, ההיסטוריה של האימון לא רלוונטית. אלה שהתאמנו פחות כאשר היו צעירים עשו זאת בין אם משום שהייתה להם היכולת הטבעית ולפיכך התאמנו פחות ליותר ענפי ספורט, או בגלל שהם התפתחו מאוחר מדי ונשארו מחוץ לתחרות. זה לא משנה, מכיוון שההחלטות מגיל 18 ואילך נעשות על ידי אתלט אשר מגיב ליכולת שלו להתאמן. וזה ההסבר לנקודה 3 בגרף למעלה.
כמו כן, בגיל זה התחרות הופכת חריפה, וכדי להישאר תחרותי, האתלטים חייבים להגיב על ידי הגברת נפח האימונים, ללא קשר ליכולת המולדת. הכישרון הטבעי שלהם מאפשר להם להגיע עד לנקודה זו עם פחות אימונם משאר בני גילם, ואז בגיל 16 או 17, כאשר רוב הילדים הבשילו מבחינה פיזית, הם יכולים להתחיל ולראות שיש להם עתיד בענף הספורט וצריכים להגדיל את נפחי האימונים.
קחו מקרה היפותטי – חותר בן 15, שמצליח מאוד כנער מכיוון שהוא בוגר פיזית לגילו. ואז בגיל 16, בני גילו מתחילים לתפוס אותו כשהם מתבגרים. הם התאמנו פחות, אבל עכשיו ההתפתחות הפיזיולוגית שלהם סוגרת את הפער שהיה לו. עכשיו הוא מתחיל להפסיד, לא הרבה ולא הפסדים קשים, אבל מספיק כדי שהוא יבין שאין לו את מה שצריך. בשלב זה, רמת המוטיבציה שלו בירידה והוא מתאמן פחות, הפער בינו לבין המתפתחים המאוחרים גדל יותר ויותר. להם יש את הבונוס הנוסף שיש להם יותר "כישרון" מלכתחילה, ועד מהרה, נוצרת ההפרדה לקבוצות העילית והכמעט עילית.
אני חושב שזה חלק חיוני מהתשובה – הילדים שמתאמנים יותר כאשר הם צעירים כנראה עושים זאת גם בגלל הלחץ של ההורים, אבל גם בגלל ההצלחה בשלבים המוקדמים. הם עושים את מה שהם אוהבים, אבל הם אוהבים את זה כי הם טובים בזה! עם זאת, בשלב מסוים, מסיבות שונות, המצב משתנה, המפתחים המאוחרים, שהתאמנו פחות מוקדם יותר, מתחילים להצטיין ולאחר מכן בוחרים להתאמן יותר כדי להמשיך ולהצליח יותר ויותר. לכן עכשיו ההשפעה כפולה – לא רק את שהילדים המוכשרים מתאמנים יותר ככל שהם מתבגרים, אלא אלה שפחות מוכשרים עוזבים ומתאמנים פחות כי הם מבינים שהתקרה שלהם נמוכה יותר ממה שחשבו בתחילה.
בסופו של דבר, במודל זה, זו הגנטיקה, לא המוטיבציה, ש"מכשילה אותם", מכיוון שהם הגיעו ל"תקרה" שלהם, אשר מוגדרת מבחינה פיזיולוגית! מבחינה זו, הפסיכולוגיה למעשה "מוזמנת מראש" על ידי הפיזיולוגיה.
הבחנה בין המודלים – בלתי אפשרי, אבל מסקרן
לכן אם אני צריך לבחור באחד מן הקצוות, לפחות בהתחשב בנתונים של המאמר הדני ובתובנות והחוויות שלי, הייתי בוחר במודל הכישרון (פיזיולוגיה) כדי להסביר את השינויים באימונים וברמות הביצועים הסופיות אליהם מגיעים אתלטי עילית.
למה? מכמה סיבות. ראשית מכיוון שזמני האימונים במחקר הדני, עד לגיל 15, הם לא באמת כל כך גבוהים – שעה ביום. קשה לראות שהם מביאים לשחיקה. אם היה מדובר בשלוש שעות ביום, כבר היה מדובר בסיפור אחר. לכן הטיעון של "שחיקה" לא משכנע אותי.
שנית, וחשוב יותר, ההחלטה לסגת ולהתאמן פחות מתרחשת מוקדם מדי מכדי שתהיה פשוט תוצאה של שחיקה מאימונים, אובדן מוטיבציה והתפכחות. לדעתי זה יקרה מאוחר יותר, אולי בגיל סיום בית הספר. אני חושב שרמות המוטיבציה עלולות לרדת, אבל הסיבה העיקרית שאני מציע לאובדן המוטיבציה של מישהו בגיל הזה היא שהוא מפסיק להצליח, ומחליט כי ההשקעה (זמן האימונים) לא שווה את התשואה (להגיע במקום שלישי או רביעי ואולי אפילו עשירי).
מסקנה
אז הנה התקציר למי שקפץ קדימה ודילג על ההסברים!
1. מדוע חלק מהילדים מתאמנים יותר מגיל 9 עד 15?
או שהם נדחפים להתאמן על ידי ההורים, או שהם בוחרים להתאמן בתגובה להצלחה בספורט נתון. הצלחה זו יכולה להיות מונעת על ידי התפתחות גופנית מוקדמת. בינתיים, חלק מהילדים מתאמנים ומתחרים פחות מכיוון שהם מתפתחים מאוחרים, או פשוט כי הם לא צריכים את אותו נפח אימונים כדי להתחרות בהצלחה.
2. מה קורה בתקופה שבין גילאי 15 ו-18, כאשר יש שינוי ברור במה שעושים אתלטי עילית בהשוואה לאלו ימשיכו להיות כמעט עילית?
3. מדוע אתלטי עילית ממשיכים לשמור על נפח אימונים בזמן שאתלטי כמעט עילית חווים ירידה נוספת בגילאי 18 עד 21?
כמובן, יהיו לא מעט ויכוחים בהקשר לנקודה זו. היא נוגדת את מה שאני תופס כתרבות הכללית של להגיד לאנשים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים לעשות, בתנאי שהם יתאמנו קשה מספיק. תתאמנו מספיק שעות, ותוכל לקטוף את הפרס.
למרבה הצער, אני לא מאמין כי הספורט עובד בצורה זו, במיוחד בענפי סנטימטרים, גרמים או שניות, מכיוון שהם מה שאני הייתי מכנה ענפי ספורט שמושפעים על ידי הפיזיולוגיה. כל ענפי הספורט מושפעים על ידי הפיזיולוגיה, כמובן, אבל ענפים אלה מושפעים במיוחד. אני חושב שהדוגמה של אתלטי ספרינט היא הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה בכדי להמחיש כי מהירות היא לא יכולת שניתן לאמן אותה במידה שאנשים לפעמים מציעים.
אבל כל אלה בפעם הבאה, כאשר אסתכל על 10,000 השעות, והתיאוריה שאימון יוצר מומחיות.
ד"ר רוס טאקר
בעל תואר ד"ר בפיזיולוגיה של האימון ותואר שני במנהל הספורט מאוניברסיטת קייפ טאון. תחום העניין העיקרי של רוס ביישום המדע להישגים, אצל ספורטאי עילית ומערכותספורטיביות, ובגישור הפער בין מדע למסחר. הבלוג של רוס נועד לשרת מטרה זועל ידי גישור הפער בין המדע ליישומו אצל האתלטים על ידי מאמרים, אימוןוהסברה. רוס חי בקייפ טאון, דרום אפריקה שם הוא מבלה את מרבית זמנו כמרצהבכיר במחלקת מדעי האימון ורפואת ספורט. הוא עובד עם קבוצות ספורט וספורטאיםאולימפיים.
נשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי