מתי אתלט נחשב למבוגר ומה זה בעצם אומר? מאיזו גיל מתחילה הירידה בביצועים ובמה זה תלוי? ג'ו פריאל מסביר
מאת:ג'ו פריאל; תרגום: תומר גמינדר
ההגדרה של "אתלט מבוגר" קשה, במיוחד בדרך הרגילה כאשר מספר הוא זה שמייצג את הגיל. אבל חשוב עוד יותר, זה עניין אישי מאוד – מתי אני אהיה אתלט זקן? כל אחד מאיתנו יודע שזה יקרה; אנחנו פשוט לא יודעים מתי. כשהייתי בשנות ה-40 שלי חשבתי שאהיה "אתלט מבוגר" לפני גיל 50. בשנות ה-50 שלי הייתי די בטוח שזה עומד להגיע בכל יום. עכשיו, בגיל 68, אני עדיין מחכה שהנעל השנייה תיפול לגמרי, אבל רואה סימנים שהיא בדרכה מטה. בצד החיובי, אני עדיין מפיק כמעט את אותם הספקים כמו בשנת 1994, בגיל 50, כשהגעתי למד ההספק הראשון שלי. דברים רבים השתנו באותן 18 שנים. לדוגמה, האימונים והתזונה השתפרו פלאים בתקופה זו בעוד שהלחץ מאורח החיים ירד באופן משמעותי.
ההגדרה ל"אתלט מבוגר" היא לא פשוטה ומאוד אישית צילומים: Thinkstock
עוד כתבות בנושא
התאוששות איטית יותר
זה לא אומר שהשינויים – או היעדרם – היו כולם חיוביים או אפילו ניטרליים. אני מתאושש עכשיו הרבה יותר לאט מאשר כשהייתי צעיר יותר. אני גם מוצא שקשה יותר להוסיף מסת שריר. למה ומתי אני אוכל יש השפעה גדולה יותר על האימונים יותר מאי פעם. ויש עוד הרבה שינויים נוספים שמתרחשים ופוגעים בביצועים. התוצאה הכוללת היא ירידה כללית בביצועים. אבל התחתית לא נפלה – עדיין.
כשאני סוקר את נתוני הביצועים של רוכבי נג"ש, רצים ושחיינים בקבוצות גיל ברמה לאומית, אני רואה שיש ירידה מתמדת ובולטת בביצועים החל מסביבות גיל 35. אבל הירידה היא די קטנה, כמעט בלתי נראית. המגמה עדיין שלילית ב-30 השנים הבאות. הירידה הגדולה ביותר בביצועים מתרחשת אחרי סביבות גיל 70 בכל שלושת ענפי הספורט.
אבל זה לא מספר את כל הסיפור. לאלו שקבעו את התוצאות בקבוצת הגיל של 70+ לא היו את היתרונות של הדור שלי, במיוחד של אלה שעקבו אחרי. חוץ משיפורים בשיטות האימונים ובתזונה, גם השיפור בציוד נותנים לצעירים שבינינו יתרונות בטווח הארוך.
ואז יש את גורם התחרות. אלו שקבעו את השיאים הלאומיים שלהם בקבוצת הגיל של 70+ לא נהנו מעומק התחרות בשנים המוקדמות שלהם, כפי שדור הבייבי בום נהנה (אני משתמש במונח "נהנו" בצורה מעט חופשית כאן, מאחר ותחרות גדולה יותר פירושה אימונים קשים יותר ויותר סבל במרוצים). תחרות זו טיפחה את מי שיהיו האתלטים המבוגרים שיתחרו ברמה גבוהה יותר מאשר נראתה אי פעם בספורט.
כמובן, ללא קשר לגיל, יש רק שלושה דברים שאפשר לעשות כדי לשפר את ביצועי סבולת: להעלות את היכולת האירובית (VO2max), להעלות את סף חומצת החלב (אנאירובי) כאחוז מ-VO2max ולשפר את היעילות אשר נוגעת למידת היעילות בה אנו עושים שימוש באנרגיה.
ההתאוששות איטית יותר בגיל מבוגר
תחרות גדולה יותר ותזונה טובה יותר הובילה לאתלטים מזדקנים אכזריים יותר ורזים יותר (meaner and leaner) שיש להם יכולות אירוביות גבוהות יותר מאשר לקודמיהם המזדקנים כתוצאה מכך. השיפור של הטכנולוגיה אפשר לאלה שנמצאים בחזית של דור הבייבי בומרס לשמור על סף חומצת החלב או אנאירובי גבוה יותר, שכן כעת ניתן למדוד אותו בקלות ולהעמיס כראוי עם שיטות אימון מעט מדויקות יותר. יש גם דגש על טכניקה ויעילות בספורט שלא היה קיימים לפני 20 שנה. לכן אתלטים מזדקנים היום הם גם יעילים יותר מאשר אי פעם בעבר. הדרכה משופרת ומידע אשר זמינים דרך האינטרנט משחקים תפקיד מרכזי בשיפורים אלה.
במקום לדון ב-"הזדקנות" של אתלטים, יכול להיות מדויק יותר לדבר על אתלטים "זקנים". אני אחזור לנושא הזה בפוסט קרוב.
13.5.2014
ג’ו פריאל
מאמן ספורטאים סיבולת מאז 1980. הלקוחות שלו הם האליטה של הספורטאים החובבים והמקצועיים מקרב רוכבי הכביש, רוכבי אופני הרים, הטריאתלטים והדואתלטים. הם מגיעים מכל קצוות תבל וכוללים אלופים לאומיים אמריקאים וזרים, מתחרים באליפויות העולם, וספורטאים אולימפיים.
הוא מחברם של עשרה ספרים על אימון לספורטאים סיבולת כולל הסדרה הפופולארית והנמכרת ביותר בספר "Training Bible". הוא בעל תואר שני במדעי האימון, הוא מאמן מוסמך לרמת עילית לטריאתלון ורכיבה בארה"ב, והוא המייסד והיו"ר לשעבר של נציבות האימון הלאומית בארה"ב.
תומר גמינדר – המתרגם
נשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי.
