מאת: עודד רהב
בוקר שישי אחד האישה שאיתי שאלה במפתיע, "מה יהיה עם כל החולצות האלו שלך מהמשחים והתחרויות?"
שום דבר לא הכין אותי לשאלה הזו (כנראה שרק הדחקתי). "מה הבעיה איתן?" שאלתי. "זה תופס את כל הארון וזה לא נגמר. וכל כמה זמן מתווספת לה עוד אחת" אמרה.
"רגע, הבעיה זה המקום? את רומזת שצריך עוד ארון?" ניסיתי לחמוק מהעניין עצמו ולהרוויח זמן, לפחות לעונת המשחים הקרובה "או שהבעיה היא החולצות עצמן?" "שילוב". היא אמרה, הסתובבה והלכה.
"שילוב מנצח!" אמרתי לה משפט סתמי, קצת יותר בקול רם, בעודה מתרחקת, "ופשוט תגידי שצריך עוד ארון כי מהחולצות האלו אני לא נפרד!" . באותו רגע הבנתי כמה אין לי טיעון מנצח. אין ספק, המשחים האלו החלישו את שיקול דעתי בנוגע למשחים עצמם והפועל היוצא שלהם (החולצות..).
חשבתי בליבי, הרי החולצות האלו זה בעצם מי שאני. ואז זה גם נאמר בקול, לכיוונה."החולצות האלו זה מי שאני!". רק העמקתי את הבור. בניסון נוסף להגדרה עצמית ותיחום הטריטוריה שלי חזרתי על זה. "צאי מנקודת הנחה שארון החולצות שלי הוא ארון הספרים שלי והוא מגדיר את מי שאני".
"ממתי?" היא שאלה, תוך שהיא חוזרת לחדר השינה ומישירה מבטה. "ממתי החולצות הללו מגדירות מי אתה. ומדוע אתה צריך 3-4 חולצות של אותו משחה או תחרות כדי שזה יגדיר אותך. הרי בארון הספרים שלך אין 4 ספרי "כימים אחדים" של מאיר שלו. יש אחד. וגם אותו הילוות למישהו והוא לא חזר, כך שלמעשה אפילו אותו אין. וכאן רוב החולצות הן עם אותם שמות של אותם משחים. מה הסיפור?"
"מה הסיפור, מה הסיפור", חזרתי ומלמלתי את זה בראשי, מביט למטה, מנסה לנשום ובעיקר מתנשף. לך תסביר עכשיו מה הסיפור. ולא שהיא לא יודעת, אוהבת ותומכת אבל כנראה שיש פער. אין ספק, המשחים האלו החלישו את שיקול דעתי בנוגע למשחים עצמם והפועל היוצא שלהם (החולצות).
ואז, בפרץ של אנרגיה וחיוך אמרתי לה בקול, "יש לך מזל שאני אוהב אותך". בעוד היא שוב מתרחקת, "אני ניגש עכשיו לעשות סדר בחולצות". נעמדתי מול הארון. נאלמתי ונעלם החיוך. לא יודע כמה זמן עמדתי שם. בניסיון אחרון ונואש אני עוד צועק לעברה אי שם כשהיא במטבח, "את מודעת לכך שאף משחה או תחרות לא דומה לקודמתה, כן? ובכלל, איך אפשר להשוות זאת לספרים?" כשהחלק השני של המשפט כבר נאמר כשקולי הולך ונחלש. הרי זה אני שאמרתי שזה כמו ארון הספרים.
ואז היא נתנה בי מבט אי שם מהמטבח והבנתי את פערי החשיבה והריחוק. לבי במזרח וחולצתי בסוף מערב.
התחלתי לעבור בחרדת קודש על החולצות:
"משחה תנינים". טוב, את החולצה הזו אני צריך. היא ארוכה ונוחה. ואני אוהב את מעגן מיכאל.
"פורט 2 פורט". טוב, זאת לבנה והיא יותר רשמית. היא גם דריי-פיט. זה טוב לריצות. וזה אחלה משחה. איך שרואים את תל אביב והטיילת כל הזמן. תענוג.
"ביכורי ים" 2014. טוב זאת חולצה לבנה עם צווארון. איתה אני אפילו מתכוון ללכת לחתונות. אין לי בעיה עם זה. היא ייצוגית , מייצרת עניין ואפשר לדבר עם האנשים הזרים סביב השולחן על המשחה הזה וכמה כולם שם גיבורים וכל זה. זו בכלל חולצת נטוורקינג.
"משחה קפריסין ישראל". טוב, על זה אין דיון. נקודה. הלאה.
"משחה עמק חפר"- הלו, זה משחה "הבית". אם אשכך, תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי.
"משחה אכזיב"- טוב, זו של שנה שעברה ממש נוחה לי והשנה היתה חולצה זרחנית כזו. נחמדה.
"פוסידון"- טוב, בוא נרגיע, כן. זה נשאר. זה הקרם דה לה קרם של המשחים. יש שם מלא חבר'ה ויש כזו אווירה טובה. אני רק לובש את החולצה ופתאום בראש אני שם. בא לי עכשיו לשתות בירה רק מלהסתכל עליה.
ועוד ועוד. זה לא נגמר העניין הזה ואף חולצה לא זזה. גם לא זו מטריאתלון תל אביב 2002 ע"ש סא"ל אייל וייס ז"ל, עליה אני לא מתכוון לוותר או למסחר. אני זוכר.
"אתה לוקח את זה קשה מדי. אתה לא נורמלי" אמרה מרחוק ובחיוך, כיוון שכנראה שמעה את חיבוטי הנפש שלי. "מה אני, לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!" אמרתי בשקט לעצמי ולארון החולצות את משפטו האלמותי של מאיר אריאל זצ"ל בעוד שתי ידיי נשענות על המדפים ומבטי נעוץ כלפי מטה. "הרי החולצות האלו, זה אני. אני לובש אותן ואני שם. למה אני צריך לקחת את אני למקום אחר?".
"זה חולצות! זה בא והולך. הרי יש לך עוד מלא חולצות. סתם חולצות. ואיתן אין לך עניין. אז מה העניין?" שאלה. פתאום נזכרתי שדווקא לא מזמן כן עשיתי סדר ואמרתי בחיוך וקול של מנצח, "הלו, תגידי תודה שזרקתי את כובעי הבד של צליחות הכנרת!". כן, פעם היו כובעי בד, כאלו עם שרוך מאחור. כובעים צבעוניים כמו של שחייני כדור מים. ויום אחד זרקתי אותם כדי להוכיח שאני יכול. ואז פתאום בעצם אמרתי לעצמי "שיט, איך זרקתי אותם. הם חתיכת היסטוריה. חלק מהאנשים אפילו לא מכירים את הכובעים הללו". אבל את זה אמרתי ממש לעצמי כי זה מה שחסר לי בדיון הנוכחי. גם לא דיברתי על המדליות פה על המדף. לא רוצה לעורר שדים מרבצם.
"תשמעי אולי נעזוב את עניין החולצות להיום? אני קצת חלש פתאום ולא לגמרי עם שיקול דעת." הייתי כן איתה. היא כבר לא היתה בבית כדי לשמוע את זה. לדעתי היא יודעת שזה לא יקרה. בכל זאת היא האישה שאיתי ויש בה את מידת הרחמים. לפעמים זה מציל מהצורך בהבנה. הרווחתי עוד קצת זמן. לפחות לעונת המשחים הקרובה.
עודד רהב
אוהב לשחות, אחד מששת שחיייני קפריסין ישראל,
יו"ר קבוצת אקוותיקים
