טל הורוביץ, 31, ראשון לציון, מאמנת ריצה וכושר קבוצת "הכל אפשרי"
"שנאתי ספורט רוב חיי, הייתי עם דימוי עצמי נמוך מאוד" | צילום: אלבום פרטי
איך נכנסת לראשונה לספורט?
"שנאתי ספורט רוב חיי, הייתי עם דימוי עצמי נמוך מאוד, משקל עודף רב ונמנעתי מהשתתפות בכל פעילות ספורטיבית בתיכון ובצבא. בגיל 20, באמצע השירות הצבאי שלי, הכרתי את עולם הקפוארה,אמנות לחימה ברזילאית המסווית על ידי ריקוד. הגעתי לאימון נסיון, במשקל עודף ועם אפס כושר גופני והתאהבתי. שם היה המקום בו הצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי בפעם הראשונה בעולם ספורטיבי.נבגיל 26, קיבלתי 'זבנג' רציני מאוד, ונפתחו לי העיניים באופן שאין ממנו דרך חזרה. הייתי במשקל עודף של כ-30 ק"ג והבנתי שאני לא אוהבת את עצמי ככה, שאני חייבת לעשות שינוי ועכשיו. שיניתי את כל אורח החיים שלי, למדתי איך לשמור ולנהל את התזונה ויחד עם הקפוארה, התחלתי ללכת, לפחות שלוש פעמים בשבוע. עם הזמן ההליכה נהפכה מהירה יותר ויותר וכשהיא התחילה לשעמם אותי, הייתי מכניסה מקטעי ריצה קצרצרים פה ושם, שהלכו והתארכו עוד ועוד".
למה בחרת דווקא בספורט זה?
"היום הספורט העיקרי שלי הוא ריצה. אני רצה למרחקים ארוכים בעיקר בשטח, כי שם אני מוצאת שקט נפשי. הריצה היא סוג של ניקיון מבחינתי, טיפול פסיכולוגי שאני קובעת מתי מתחיל ומתי נגמר. יש משהו קצת רוחני בריצה שלי בשטח, בנתק, בחיבור שלי לעצמי, לטבע, לאנשים מסביבי. האתגר וההקשבה לשקט מנקה ממני ויוצרת בי משהו בטוח וחזק יותר. אני גם באמת מאמינה שהריצה הצילה לי את החיים, הביאה אותי למקום של אהבה והעצמה אישית ומקום שלם יותר".
"הריצה היא סוג של ניקיון מבחינתי" | צילום: אלבום פרטי
ענף הספורט האהוב עלייך.
"ריצת שטח. אני רצה למרחקים ארוכים בעיקר בשטח. הקפוארה עדיין איתי ואצלי בלב ואלמנטים ממנה נמצאים ומלווים אותי כשאני רצה על איזה הר או שביל בשטח. יעידו חברי שאני שרה שירי קפוארה בפורטוגזית תוך כדי ריצה לפעמים".
היכן מתאמנת?
"בעבר התאמנתי אצל אורי גור-ארי האחד והיחיד ובלי קבוצה. במרץ 2017 התחלתי להתאמן בקבוצת SUMMIT RUNNING AND FITNESS אצל רומן ספיבק ואילן פריש, כשרומן הוא המאמן האישי שלי. זו אחת הבחירות המוצלחות והמדוייקות שעשיתי בחיי הריצה שלי".
"המתאמנים שלי בקבוצת הריצה, או האישיים והם נותנים לי המון כוח ומוטיבציה" | צילום: אלבום פרטי
כמה שעות שבועיות או מספר אימונים שבועיים את מקדישה לספורט?
"זה משתנה בין תקופות ושבועות ותלוי מאוד ביעד הקרוב. בתקופה שאני בתכנית אימונים, בין 5-6 אימונים בשבוע, כשלפחות אימון אחד הוא אימון כוח או חיזוקים. קשה לכמת את זה לשעות כי אימון יכול להיות שעה ריצה או אימון בחדר כושר, ויכול להגיע לכמה שעות בריצת נפח של שישי או שבת".
תחרויות שהשתתפת?
"מרוצי 10 ק"מ וחצאי מרתון למינהם שהיו בדרך למרתון הראשון שלי – תל אביב שנת 2015. אחריו רצתי את מרתון אמסטרדם, מרתון טבריה ששימש אותי כריצה ארוכה לקראת אולטרה מרתון שהתאמנתי אליו, ורצתי את המרתון לזכר חבר טוב שלי מתקופת הצבא שנפטר מסרטן. המרחק הארוך ביותר שרצתי עד היום הוא 80 ק"מ באקו-טרייל בפריז. מירוץ שטח שהתחיל מחוץ לפריז והסתיים בקומה הראשונה של מגדל האייפל. רצתי 50 ק"מ בתנ"ך תש"ח, מירוץ שהיה הריצה המסכמת שלי לסובב עמק 2016 במקצה ה-100 ק"מ.
השתתפתי בסובב ובעקבות פציעה בכף הרגל שהתעוררה תוך כדי הריצה, נאלצתי לפרוש בקילומטר 40. פרישה כואבת, מבאסת מאוד, אבל מלמדת שיצאתי ממנה חזקה פי שתיים. בשנת 2017 השתתפתי במרתון תל אביב, בו ליוויתי ביחד עם אריאל רוזנפלד, אולטרה מרתוניסט מדהים ובנאדם יקר, את יניב מוסרסקי, חבר יקר ורץ ענק שאני מעריכה בטירוף. הוא המרתוניסט הראשון בארץ עם שיתוק מוחין מולד. הכל אפשרי. את מרתון ירושלים רצתי למען עמותת 'צעדים קטנים' – למען חולי ניוון שרירים, דושן ובקר. רצתי גם במירוץ הרי הגעש 30 ק"מ, ו-34 ק"מ ב-JMUT בהרי ירושלים, שעוד לא היה מירוץ רשמי, וב-2018 מתקיים כתחרות רשמית לכל דבר, 21 ק"מ ב-HUM.
באופן כללי, התחרות שלי בריצה היא רק עם עצמי. אני רצה כדי להפוך לגרסה הטובה יותר של עצמי. זה נשמע קלישאתי, אבל כאחת שלא סבלה לרוץ וגם לא את עצמה, ברחה משיעורי ספורט כל החיים שלה, היום הריצה מעצימה אותי ומרגשת אותי. ההתרגשות על קו הזינוק מחיה אותי והופכת אותי לחדה, ממוקדת מטרה ובכלל, מביאה אותי להצלחות שהם הרבה מעבר ל'רק ריצה'".
"אני רצה כדי להפוך לגרסה הטובה יותר של עצמי" | צילום: אלבום פרטי
שיא אישי.
"חצי מרתון ב-1:56 שקיבלתי עליו מקום 3 בקטגוריה אבל זה פחות ריגש אותי ואפילו לא שמעתי שקראו לי לפודיום. רצתי מרתון בפחות מ-4 שעות – זו היתה מטרה שהצבתי לעצמי באמסטרדם. אולטרה מרתון 80 ק"מ שטח בצרפת- המרחק הארוך ביותר והזמן הארוך ביותר שהייתי בריצה – 12:30 שעות. ההישגים שלי הם עצם ההצלחות שלי להתמיד, להתגבר על הקשיים ולאתגר את עצמי בדרכים מעניינות, כדי לבחון את עצמי אל מול עצמי. הישג מדהים נוסף מבחינתי היה בקיץ האחרון. טיפסתי כמה פסגות מדהימות בסלובניה, במסגרת שבוע מחנה אימונים מטריף שרומן ואילן מקבוצת SUMMIT ארגנו".
מה גורם המוטיבציה שלך לקום בבוקר ולהתאמן?
"בכיתה י"ב עברתי בגרות בספורט בקושי ושיעורי ספורט לא ממש עניינו אותי. הייתי מבריזה משיעורי ספורט, באה בג'ינסים לבית ספר בכוונה לשיעורי ספורט, עישנתי, אכלתי קטסטרופה וניהלתי אורח חיים די לקוי מבחינה בריאותית. מאז ששיניתי את אורח החיים שלי, בחרתי להתחיל לרוץ והתאהבתי בריצה. אני חושבת על המתאמנים שלי בקבוצת הריצה, או האישיים והם נותנים לי המון כוח ומוטיבציה. המאמן שכותב לי תכנית שמכניסה אותי למסגרת והיעדים הקרובים שאני רצה לקראתם וחולמת לחוות אותם ולהתעצם דרכם".
"המסגרת שומרת עליי" | צילום: אלבום פרטי
האם את מקפידה על תזונה נכונה? ואם כן, מהי התזונה שלך?
"כן בהחלט. מאז הירידה הגדולה שלי במשקל אני מאוד מקפידה ושומרת על תזונה בריאה. כמובן שיש תקופות שיותר ופחות. כיום אני נעזרת בתזונאי צחי כנען, שרץ בעצמו בשטח והתאים לי תפריט נוח ונכון לאורח החיים, לכמות האימונים ולצרכים הפיזיים והמנטאליים שלי. התפריט מאורגן באופן מכוון אבל לא מקובע ונותן לי מרחב לבחור, להחליט, להתנהל נכון ותוך כדי תנועה. נוח לי להיות במסגרת כי זה שומר עלי".
מה הסוד שלך לשילוב בין ספורט, קריירה ומשפחה?
"טוב זו לא חכמה, אני רווקה וספורט זו העבודה שלי. אני מתאמנת מוקדם בבוקר ומשתדלת ללכת לישון מספיק מוקדם כדי לא לפהק בלי הפסקה למתאמנים שלי במהלך היום והערב באימונים. אני משתדלת לנוח בצהריים אם יש לי הפוגות בין האימונים. את הריצות הארוכות באמת אני משאירה לשישי ושבת, זמן שלי לעצמי ובלי עבודה".
"אני מתאמנת מוקדם בבוקר ומשתדלת ללכת לישון מספיק מוקדם " | צילום: אלבום פרטי
על מה היית מוותרת בספורט שלך?
"על הפציעות".
סיפור בלתי נשכח?
"את מרתון טבריה 2016 רצתי כריצת אימון ולא תחרות. זה היה מרתון גשום באופן קיצוני וכל הדרך ירד גשם מטורף עם רוחות צד חזקות ממש. רצתי את המרתון הזה לזכרו של אליאור גרינפלד, שהיה חבר טוב שלי ונפטר מסרטן. רצתי עם חולצה שבצד הקדמי שלה היה כתוב את השם שלו ושנות חייו עם ציטוט של פינק פלויד Wish you were here, ומאחור היה כתוב משפט שכתבתי לזכרו פעם "הוא לוקח אליו את הטובים ביותר, חבל שלא את הגעגועים, מזל שלא את הזכרונות". ההנחיה של אורי גור-ארי, שאימן אותי אז לאולטרה בצרפת היתה שלא אסתכל בשעון וארוץ את המרתון בראש של ריצת אולטרה. הריצה היתה מצחיקה וסיוטית בו בזמן, עם מזג אוויר הזוי, קור וגשם. בקילומטר 40, כשנכנסתי לעיר, הורדתי את מעיל הריצה כדי שהחולצה תהיה גלויה. בדיוק שם היתה הפוגה קלה בגשם וברוח והתפקעתי מצחוק. בראש שלי ניהלתי שיחה עם אליאור ושאלתי אותו 'באמת? עכשיו זה נגמר?' – דמיינתי אותו צוחק עלי בטירוף. את קו הסיום סיימתי עם דמעות בעיניים. זו היתה אחת הריצות הכי מרגשות שלי אי פעם".
מודל לחיקוי.
"אורי, המאמן הקודם שלי, ורומן המאמן שלי כיום. הם שניהם המורים הכי טובים שהיו ויש לי, ואלו שהפכו אותי כל אחד בדרכו להיות הרצה והמאמנת שאני היום".
"תהנו מהדרך, תקשיבו לגוף שלכם ואל תשכחו לחייך בקו הסיום" | צילום: אלבום פרטי
טיפ לספורטאים אחרים?
"תהנו מהדרך, תקשיבו לגוף שלכם ואל תשכחו לחייך בקו הסיום".
מה המטרה הבאה?
"מתאמנת ל-JMUT, אחריו יש עוד מטרה מסומנת כבר, אבל קודם נגיע ונכבוש את היעד הזה, זה כבר יתן את הבוסט להתקדם הלאה".
אתם מאמנים? יש לכם קבוצה? אנחנו מזמינים אתכם לשלוח לנו מייל [email protected] לדגנית ואולי גם אתם תופיעו במדור.
