כמה פעמים שמענו אותם אומרים שזה מוגזם? זה יותר מדי. צריך פרופורציות. זה טירוף. כמה פעמים שמענו אותם מזהירים שזה עוד ישתלט לנו על החיים. שבעצם זה כבר השתלט לנו על החיים. שיותר מדי זה מזיק. שזה הורס את הברכיים. שבגיל 70 כבר לא נוכל ללכת.

נתמודד עם זה בדרכים שלנו | צילום: פלאש 90

אלו היועצים. אלו שיודעים טוב יותר מאיתנו שאנחנו במשבר גיל 40 שיצא משליטה. שכל הספורט הזה הוא בעצם מפלט ממשהו אחר, בריחה, שאנחנו עוד נשלם עליו מחיר בריאותי וחברתי בעתיד, ושאנחנו גורמים לכל מי שסביבנו לשלם עליו מחיר כבר עכשיו. שאנחנו מרוחקים, עייפים, עסוקים רק בזה. היועצים האלה נמצאים בכל מקום. במשפחות המורחבות, במעגלים החברתיים, בעבודה, באמצעי התקשורת, בעיתונות ובטלוויזיה. רבים מהם בעצמם גם עושים ספורט, אבל הם, ככה הסבירו לי, עושים את זה במידה הנכונה. לא בטירוף. אנחנו, לדבריהם, הגזמנו לגמרי!

עוד דעות של קוונטון קאסידי
קוונטון קאסידי ~ אדוני השופט, צא מהספורט שלי!
קוונטון קאסידי: תפסיקו "לאכול" את עצמכם
קוונטון קאסידי: סמים את הריצה במרכז
קוונטון קאסידי: "טהרנים" נמאסתם!
קוונטון קאסידי: "אני לא קונה את שיא העולם של דניס קימטו במרתון ברלין "

כל טריאתלט מבחינתם הוא "משוגע", וכל טריאתלון הוא בכלל איש ברזל. "השתתפת באיש הברזל שהיה בשבת בתל אביב?" שאלו אותי. כל ריצה מבחינתם היא מרתון. "רצת במרתון תל אביב?". כל רוכב אופני כביש עם טייטס ונעלי קליטים הוא "מקצועי". כל מחיר של יותר מ-2,000 שקלים לאופניים הוא "שיגעון" או לפחות "בזבוז". הם הולכים פעמיים בשבוע לחדר הכושר, רצים שם קצת על ההליכון, ועושים עוד כמה הליכות בערב או בבוקר. הבדל אחד ביני לבינם הוא שבעוד שאני מכבד את מינוני הספורט שהם בחרו לעצמם, הם לא מכבדים את מינוני הספורט שאני בחרתי לעצמי.

אז זו ראייתי – רוב האנשים שעושים ספורט ברמה של אימון תכליתי לפחות 4 פעמים בשבוע בריצה, אופניים, שחיה או טריאתלון, ומגיעים להשתתפות באתגר ספורט קצת יותר רציני מריצת 10 ק"מ, היו פעילים למדי בצעירותם. עד גיל 17 ידענו לרוץ, לשחק כדורגל, כדורסל, לשחות. לא היתה לנו שום בעיה עם שיעורי ההתעמלות, ותנועה ופעילות לא הפחידו אותנו (למרות שלפעמים היה מגניב יותר סתם לעשן עם החבר'ה).

עברנו את שנות ה-20 בפעילות חלקית, והחיים התמלאו במלא דגשים אחרים, אבל הכל היה בסדר. ואז הגיע העשור הסוחט. לפעמים הוא מתחיל בגיל 25, לפעמים בגיל 30, לפעמים בגיל 35. זה העשור שבו העולם הרציני רותם אותנו ואנחנו מתחילים לסחוב. עבודה, ילדים, בית, משכנתא, קניות, חשבונות, ארנונה, ביטוח מנהלים… הכל. העשור שבו אנחנו מסדרים את הילדים בתחילת היום, ואנחנו מחוקים בסוף היום. העשור שבו העבודה הופכת להיות "קריירה", ואנחנו מוקפים במצליחנים שמוצאים הגדרה עצמית בתשובה שהם כל-כך להוטים לתת לשאלה המקצועית "מה אתם עושים?". אנחנו הופכים להיות הם. העשור שבו אם יצא לנו לעשות ספורט, עשינו הרבה פחות. העשור שבו ברחנו לעצמנו קצת מהידיים. העשור שבמהלכו התחלנו להרגיש קצת כבדים, קצת עייפים, קצת מתנשפים במדרגות.

זה מה שעושה לנו טוב וזה מתאים לנו פיקס | צילום: צלמי שוונג

קראתי פעם משפט, שמשבר גיל ה-40 הוא הרגע בו אנחנו מתחילים לעשות יותר ממה שאנחנו רוצים, ופחות ממה שאחרים רוצים. אם זה המצב, אז כן, אולי זה משבר גיל 40. רוב מי שאני מכיר שנגוע בחיידק הספורט, נולד עם זה. רובם עשו זאת קודם, רובם אהבו את זה. בשלב מסוים, הם החליטו לחזור לפנות לזה זמן.

ישנם גם אחרים. מי לא מכיר את ההיא שלא רצה בחיים ופתאום מתעופפת בקלות למרחקים? מי לא מכיר את אלו שעלו על אופני כביש עם פדאלים וקליטים פעם ראשונה, ואחרי שלושה חודשים כבר יודעים לקחת תור במשיכת הקבוצה בעלייה? מי לא מכיר את ההוא שלא ידע לשחות, ואחרי כמה שיעורים ועוד חודשיים בבריכה, התחיל פתאום לבלוע אימונים עם החבר'ה במסלול המהיר? ישנם גם אלו שבאמת לא עשו כלום, הורידו 30 ק"ג והתחילו לזוז, לאט, לכיוון חיים בריאים יותר.

אלו וגם אלו, עושים את מה שהם רוצים, ואת מה שבא להם נכון וטוב. רובנו, מכירים את הגוף שלנו, מתקדמים בהדרגה. זה לא אומר שאנחנו לא מחפשים פעם בכמה זמן פסגות לכבוש. זה לא אומר שלא נגנב לנו המוח פתאום מאיזה אתגר ומטרה שאנחנו נחושים להשיג. זה קורה, אבל מותר לנו. הסטטיסטיקה הישראלית דווקא מגלה שאלו שמסכנים את עצמם הכי הרבה בפעילות גופנית, הם הצעירים יותר. אלו שעדיין לא הגיעו לגיל 40, מתאמנים מעט, אבל קורעים את עצמם בריצת חצי מרתון או 10 ק"מ. הם אלו שעדיין בשיגעון של "לתת הכל" בקילומטר האחרון. הם אלו שסוחטים את עצמם בקצב שלא התאמנו לו, כי הרי "הכל בראש".

יש לנו גאדג'טים משלנו | צילום: thinkstock

הנה עוד חדשה מרעישה. אנחנו לא עושים את זה כי לא טוב לנו בבית, ורובנו ממש לא מעוניינים להתגרש (לפחות לא יותר מהממוצע באוכלוסיה) וגם לא להתעלם מהילדים שלנו, מהמשפחות שלנו, או מהקשרים החברתיים החביבים עלינו. אנחנו עושים את זה כי זה עושה לנו טוב וזה מתאים לנו פיקס. אנחנו מבזבזים פחות זמן על שטויות, רואים פחות טלוויזיה, יושבים פחות בבתי קפה, אפילו קוראים פחות עיתונים. הגאדג'טים שלנו הם שעוני מרחק ודופק, מדי וואטים, מערכות הילוכים, ומשקפות שחייה, במקום טלפונים ניידים.

לא השתגענו, לא התחרפנו, ואנחנו לא מגזימים. אז מה שאנחנו עושים מפחיד אתכם, או נמצא מחוץ למיינסטרים החברתי שלכם, תתמודדו ותתגברו. כי מעכשיו – ככה זה!

אגב, רוצים להיבהל עוד קצת? יש בינינו גם טבעונים!