מעט מאוד אנשים בעולם הצליחו לכבוש את ההר הגבוה בעולם. המטפס דניאל קרן הוא אחד מאותם אנשים שצלחו את האתגר המאיים. מהאימונים היומיומיים במעלה המגדל העגול של עזריאלי ועד החזרה הביתה, זהו סיפורו המלא של קרן אל האוורסט
מאת:דניאל קרן
אני יושב בכניסה לאוהל שלי במחנה שניים ומסתכל. למטה, כמאה מטרים מתחתיי, אני רואה את סילביה ונזכר במופעי הרחוב של האומנים העומדים ללא תנועה, כפסלים אנושיים, בשדרות לאס ראמבלס בברצלונה או בשדרה החמישית בניו יורק. כך גם סילביה. התקדמותה איטית עד כדי כאב, למעלה מחצי שעה ייקח לה לעבור מרחק של מאה מטרים, להגיע אליי ולהתמוטט באפיסת כוחות בפתח האוהל.
סילביה קיוותה שתוכל להשלים את סדרת "שבע הפסגות", שהן שבע הפסגות הגבוהות ביותר בכל יבשת. מתוכן טיפסה כבר על שש, אולם המאמץ הפיזי וקשיי הנשימה סודקים את רצון הברזל שלה. מאוחר יותר למטה, במחנה הבסיס, היא תתבונן שוב ב-Ice Fall בבעתה וחרדה ותודיע לנו: "פה אני לא עוברת פעם נוספת". נותרנו שבעה מטפסים והדרך עודנה ארוכה, ארוכה מאד.
הדרך למחנה השלישי בגובה 7,300 מטרים מתחילה בחשיכה. אני עטוף בשכבות לבוש ומעליהן חליפת פוך עבה. נתיב הטיפוס תלול ואני קשור לחבל המחובר ליתדות הנעוצות בקרח. האוהל של המחנה השלישי נטוי באמצע צלע ההר "לוצה" (Lhotse Face), קיר קרח כחול ושקוף שנישא לגובה שלושה קילומטרים. סוליית המסמרים המחוברת למגפי הטיפוס שלי ננעצת בקרח הקשה, פוצעת אותו ושומרת עליי מפני החלקה במדרון התלול.
עם הנץ החמה מתעוררת גם אלת הרוח, זועפת מתמיד. הטמפרטורות צונחות במהירות ואני הולך ומאבד את התחושה באצבעות הידיים. אני מנסה טכניקות שונות כדי להאיץ את זרימת הדם אולם כל מאמציי רק דוחים את כוויית הקור הממשמשת ובאה. בלית ברירה אני מוריד את התרמיל ושולף מתוכו מחמם ידיים, שקיק עם חומר שבריאקציה כימית יוצר חום. דקות ספורות אחרי שהשקיק בתוך הכפפה חום נעים מתחיל להתפשט והתחושה חוזרת לאצבעותיי.
הכניסה לאוהל היא כמו הכניסה למכונית ביום חורף סוער וגשום. בבת אחת שקט ונעים. האוהל נמצא על פלטפורמה אופקית שנחפרה במדרון הקרח הקשה, ומשמעות הדבר היא שכל יציאה ממנו כרוכה בסכנת החלקה. כלקח החלקתו של המטפס היפני שיצא מפתח האוהל להשתין ולא חזר לעולם, למדנו להיות קשורים ומאובטחים גם ליציאה הקצרה והפשוטה ביותר.
באוהל הזמן עומד מלכת. ב-19:00 בערב אנחנו בשקי השינה, מחוץ להם קר מדי, ללכת אין לאן וממילא העייפות גדולה מדי. הגוף מותש, הראש רוצה לישון, אבל דלילות האוויר מבריחה את השינה ומטפחת את סיוטי הלילה. תנומה קלה תיקטע בפאניקה המלווה בתחושת חנק חריפה, וקור צורב מחלחל אל תוך סדקי השריון המגן של שק השינה. כך אני שוכב בשק השינה שעות על גבי שעות בעיניים פקוחות לרווחה, מותש, חרד מפני השינה ומייחל לה בעת ובעונה אחת.
המחשבה שלנקודה הזו נגיע רק פעם אחת נוספת, בדרך לפסגה, מנחמת אותי. הדקות נוקפות אחת אחרי השנייה באיטיות המאיימת על שפיותי, אני צופה בהתחלפות הלילה ביום, ורק לאחר שקרני השמש הראשונות פוגעות ביריעות האוהל ומסלקות את צינת הלילה אני זוחל החוצה ומתכונן שוב לרדת למטה.
שעות ספורות לאחר חזרתנו למחנה הבסיס קיר הקרח התלוי כחרב דמוקלס מעל ה-Fall Ice מתמוטט ברעש מחריש אוזניים. אלפי טונות של גושי קרח ושלג צונחים מגובה של מאות מטרים לנתיב הטיפוס העובר בין מחנה הבסיס למחנה הראשון. מטפס בן שבט השרפה שהיה בדרכה של המפולת נהרג וגופתו לא נמצאה.
בלי אוויר
אחרי 40 יום על ההר מתחילה הספירה לאחור. חלון מזג האוויר על האוורסט נפתח לשלושה ימים, בדרך כלל במחצית השנייה של חודש מאי, ולקראת היעד הזה אנחנו צריכים להתכונן. בקי, אשתו של טים ריפל שמדריך את המשלחת שלנו, מקבלת בביתה שבקנדה תחזיות מזג אוויר ממספר מקורות ומעדכנת מדי יום את טים באמצעות הטלפון הלווייני. לפי התחזית המעודכנת, מזג האוויר ימשיך להיות סוער ומושלג, וההתבהרות צפויה רק בעוד שבוע.
אנחנו מותשים מהעליות והירידות מההר. הגוף כואב והשרירים חלשים. כדי לעלות לפסגה עלינו להתאושש באופן מלא, בסביבה עם עצים ופרחים, היכן שהאוויר עשיר יותר בחמצן. אנחנו מחליטים לרדת ממחנה הבסיס בדרך ממנה באנו עד לגובה 4,000 מטרים. שם ננוח ארבעה ימים, התיאבון שהתפוגג עם העלייה בגובה יחזור, ונוכל ולהשיב מעט מהמשקל שאיבדנו. גם הלילות טרופי השינה ייעלמו, ובתום ימי המנוחה נחזור למחנה הבסיס לקראת העלייה לפסגה.
אחרי ארבעה ימים של זלילה ושינה עמוקה אנחנו חוזרים למחנה הבסיס מאוששים ודרוכים, אולם מזג האוויר אינו משתף פעולה. חולפים עוד שלושה ימים מורטי עצבים של שלג בלתי פוסק, עד שמגיעה התבהרות והחלון שכל כך ציפינו לו עומד להיפתח. הדיווח האחרון של בקי מציין את 17 במאי כיום האופטימלי לעלייה לפסגה. פירוש הדבר הוא שאנחנו צריכים לצאת לדרך ב-13 במאי.
הבוקר שלפני היציאה היה מרגש במיוחד. על מזבח האבן הונחו מנחות, הקטורת הפיצה ריח נעים והאש שבבסיס המזבח בערה ביתר עוז. בני שבט השרפה שיצאו איתנו לפסגה התפללו לאור פנסי הראש, ודקות ספורות אחר כך שוב היינו על ה-Ice Fall בפעם התשיעית והלפני אחרונה. לפניי צועד קרייג, מדריך טיפוס הרים וסקי. בשעה הראשונה של הטיפוס אנחנו מתקדמים בקצב אחיד וטוב. אחר כך קרייג מתחיל להאט, עד לעצירה מוחלטת. "זה לא היום שלי – אין לי כח להמשיך", הוא אומר. בחילות וחוסר תיאבון גרמו לירידה חדה במשקל שלו ולאובדן מסת שריר, ובהתאם גם לירידה בכח שלו. תשוש, הוא חוזר למחנה הבסיס ובקול חנוק מדמעות ואכזבה מודיע לנו בקשר: "בהצלחה, אני בדרך הביתה".
נשארנו שישה: טים המדריך הקנדי, חררדו ממקסיקו, פטריק וטוד הקנדים, יאן הגרמני ואני. אחרי יומיים במחנה השני אנחנו חוזרים לטפס. מזג האוויר בדרך למחנה השלישי רע מאד. רוחות עזות מקשות על הראייה ועל ההתקדמות אבל אנחנו, כמו סוסים בדרך לאורווה, מריחים את הפסגה ומתקדמים בנחישות. במחנה השלישי אנחנו עדיין מרגישים בנוח. הגוף היה כבר בגובה הזה, הסתגל חלקית לדלילות האוויר ותשומת הלב שלנו מוקדשת למחשבות על הלילה של מחר – ליל הפסגה. התוכנית, שנקבעה בהתאם לתחזית מזג האוויר העדכנית, היא לצאת מהמחנה השלישי ב-17 במאי, להגיע בשעות הצהריים למחנה הרביעי ובערב של אותו יום לצאת לכיוון הפסגה.
הדרך ארוכה והאוויר דליל
הדרך למחנה הרביעי ארוכה והאוויר דליל. כל צעד הופך למלחמה קטנה. אני מרגיש שהניסיון שלי בטיפוס ללא חמצן על הרים של 8,000 מטרים עוזר, ואולי גם האימונים המוזרים שעשיתי בבריכה. קצת לפני צוק ז'נבה, קיר סלע של כמה עשרות מטרים, אנחנו עוצרים לנוח. פטריק, הר אדם של שרירים וכושר אירובי מתיישב לידי.
זו הפעם השנייה שלו על האוורסט, והפעם הוא הגיע נחוש ואחרי הכנות אינטנסיביות של חודשים רבים. אבל הגוף שלו אינו משתף איתו פעולה, והוא מתחיל להקיא ולסבול מכאבי ראש חזקים, סימנים ברורים של מחלת גבהים. הדילמה קשה: מצד אחד ניצבים חודשים של הכנה והשקעה של מאמץ וכסף, והתקווה הקלושה שהכאב יחלוף, ומצד שני הידיעה שהמשך טיפוס משמעותו סכנת מוות.
טים, מדריך הקבוצה, לוקח את ההחלטה לידיו ומבקש מפטריק לרדת. מאוחר יותר אגלה שבתרמיל של פטריק היה כד עם אפרו של אביו, שהוא תכנן לקחת לפסגה. הפרישה של פטריק מפתיעה ומעציבה אותי. הוא היה המטפס החזק והמנוסה ביותר בקבוצה, וגם בחור שחיבבתי מאד.
אנחנו חמישה מטפסים במחנה הרביעי, בגובה של כמעט 8,000 מטרים. בשעה 14:00 בצהריים אנחנו באוהלים, נחים ואוכלים ומנסים לישון לקראת היציאה לפסגה בשעה 22:00 בלילה. בשעות אחר הצהריים אנו מגלים, בפעם המי יודע כמה, כי גם לאוורסט תוכניות משלו. הרוח הולכת ומתגברת, עד שבשעות הערב היא שואגת במהירות של 100 קילומטרים לשעה ויותר.
רעש הרוח החובטת ביריעות האוהל מכריח אותנו לדבר בצעקות. ברור שתוכניות הטיפוס לא יכולות לצאת אל הפועל. אנו מחליטים לדחות את היציאה ב-24 שעות. ההחלטה אינה פשוטה משום שבגובה הזה אנחנו כבר עמוק בתוך "איזור המוות", בו האוויר מסביב אינו יכול לספק לגוף את כמות החמצן שאותה הוא צורך, מה שגורם לתהליך הידרדרות מהיר המוביל לאובדן הכרה ומוות. אנו משתמשים בבקבוקי החמצן הרזרביים שלנו כדי לשרוד.
בלי חמצן קצב החיים מואט וקצב הנשימות מואץ. ההליכה איטית ביותר, האכילה והשתייה נקטעות כדי לחפות על המחסור באוויר. כל מטלה, ולו הפשוטה ביותר כמו קשירת השרוכים, מסתיימת בהתנשמות כבדה. יניקת החמצן מהבקבוק הופכת את החיים לפחות קשים ואת השהות מחוץ לאוהל לאפשרית. הראות מצוינת והנוף נפלא, סין מצד אחד ונפאל מצד שני פרושות מתחתינו כמו תמונה יפה מדי, כאילו העבירו אותה עיבוד בפוטושופ.
מחפשים, לא כובשים
כבר בשעות אחר הצהריים מתחילות ההכנות לקראת היציאה המתוכננת בשעה 21:00 בערב. בתוך שק השינה נמצאים איתי נעלי הטיפוס, הכפפות, המצלמה ובקבוקי המים. חשיבות חימום הנעליים לפני היציאה לדרך היא קריטית. נעליים קרות עלולות לגרום לכוויות קור ולקטיעת האצבעות, וכפפות קרות ייגרמו לאובדן תחושה ולסכנה דומה. השעות שלפני היציאה מוקדשות לאותן הכנות מדוקדקות של כל הפרטים הקטנים שמהם תיגזר הצלחה או כישלון.
אין זמן להתפנקות אחרונה בחמימות שק השינה. זוחלים החוצה לתוך הלילה הקפוא. הגוף נוקשה מקור והאצבעות הקפואות נלחמות באבזמים של נעלי הטיפוס, במעיל שבעצמו עטוי שכבת קרח וברצועות התרמיל. חשוך מאד, רוח קרה מרעידה את הגוף ופתיתי שלג מסמאים את העיניים. כל אחד מכונס בעצמו, כמעט אין דיבורים, נדמה כאילו כל מילה תגזול מהאנרגיה הקצובה, החיונית. מתרכזים אך ורק בהכרחי להישרדות ובהשלמת המשימה: הגעה לפסגה וירידה בטוחה. הטמפרטורה עומדת על מינוס 37 מעלות. לאחר מאבק קצר עם הרצועות של סוליות המסמרים, שקפאו לחלוטין בזמן שניסינו לשווא לישון, אנחנו מוכנים ליציאה.
מסיכת החמצן, המשקפת והכובע מגבילים את שדה הראייה. התרמיל, הרתמה והנעליים עם סוליית המסמרים עושים את ההליכה למסורבלת. התחושה הראשונית היא כמו בצלילה, כשהצלילים היחידים הנשמעים הם אלו של הנשימה. אבל כשאנחנו מתחילים לטפס, אני מרגיש טוב ושמח. התנועה והידיעה שבעוד כמה שעות נהיה על גג העולם ממלאות אותי בכח. אנו הולכים בקצב אחיד ובמאמץ סיזיפי. "הר מכרסמים, לא בולעים", אמר פעם מישהו. צעד אחר צעד, לאט ובנחישות אינסופית. האיטיות מתסכלת אבל הידיעה שבסוף נגיע מנחמת.
המבט שלי מרוכז באלומת פנס הראש ובצעדים המדויקים של סוליית המסמרים שלי. ההחלטה של טים, מדריך הקבוצה, לפרוש מפתיעה אותנו. כוויות הקור בכפות רגליו מדאיגות אותו. סכנה של קטיעת אצבעות, למי שחי ומתפרנס מהדרכת טיפוס הרים, אינה אופציה. הוא מחליט לרדת ולחכות לנו במחנה. אנו נותרים ארבעה, ללא טים ופטריק החזקים והמנוסים.
ב-2:00 בבוקר קור השלג והקרח מחלחלים דרך כל השכבות ואצבעות כפות רגליי מתקררות בצורה מדאיגה. סדרת תרגילים הכוללת פשיטת וקפיצת האצבעות וסדרת בעיטות וקפיצות ממריצה את מחזור הדם והתחושה חוזרת. בעוד מספר שעות קרני השמש יחממו את השלג הקר וכפות הרגליים שוב לא יתקררו מדי. ב-3:00 לפנות בוקר השמים מתבהרים מעט ומפה צחורה של כוכבים נפרשת מעלינו. כל כוכבי היקום זוהרים מעל ראשינו, קרובים יותר מהרגיל.
| הטיפוס נמשך כמעט ללא הפסקות. הפסקה פירושה התקררות הגוף ואיבוד זמן ואנרגיה. על אף התשישות, הקור והאוויר הדליל בחמצן, מעולם לא היה חשוב יותר לשמור על ריכוז. צעד שגוי אחד עלול להסתיים בנפילה ובאסון, טעות בשיקול דעת עלולה לעלות בחיים. מטפסים בשקט ושומעים את חריקת השלג הנמחץ תחת הנעליים הכבדות. השאלות מתי כבר אגיע ואם המאמץ שווה נדחות על הסף.
הטיפוס הולך ונעשה תלול יותר והנתיב צר יותר. אני פוסע על קו רכס חד כסכין. צעד לא מדויק לימין ישלח אותי במורד תהום של 3,000 מטרים, ומעידה לשמאל תפיל אותי לתהום של 2,400 מטרים. הנתיב צר, אין לאן לברוח ואין איפה להסתתר ממשבי הרוח שמקפיאים את פניי החשופים, שבימים שאחרי הטיפוס יתקלפו כנשל נחש. |
 |
והעיקר – לחזור הביתה בבטחה
העיניים שהתרגלו כבר לחשיכה מזהות את השינוי ההדרגתי בצבעי כיפת השמים, כשהשמש מתחילה את מהלכה הרחק במזרח. אור ראשון שוטף את העולם בגוני בורדו אדום וזהב והיופי, כמו המרחב, אינסופי. אבל בשלג שלפנינו מונחת גופה של מטפס, שמחזירה אותי בבת אחת לכאן ועכשיו. מחיר טעות בגובה הזה עלול להיות כבד. אנחנו כבר על מדרגת הילרי בגובה של 8,760 מטרים – קטע טיפוס סלע אנכי שמהווה את המכשול האחרון בדרך למעלה. בני
שבט השרפה כבר הניחו את חבלי האבטחה ומה שהיה יכול להיות מכשול מסוכן ובלתי עביר הפך לבטוח וקל יותר למעבר.
למוד ניסיון ושבע קרבות, אני יודע שפסגות ההרים חמקמקות. נראות קרובות אבל למעשה רחוקות, נראות בנות השגה אולם בפועל בלתי אפשריות, נראות מפתות אבל כרוכות בסכנות קטלניות. בכך טמון גם חלק מסוד קסמן. כל עוד לא הנחת את כף רגלך עליהן, לא תדע שאכן הגעת. מד הגובה שלי מורה על
8,850 מטרים כשאני רואה אותה מולי. דגלי התפילה המתנוססים עליה והמטפסים שמצטלמים מאשרים שמכאן אין עוד לאן לעלות.
ההעפלה לפסגה לאחר שעות רבות של טיפוס מתיש במעלה תלול ובקור מקפיא עצמות לא משאירה מקום רב להתעלות הנפש. ועדיין, יפי הטבע אופף אותך: האוויר הצלול, האור העז והנוף המרהיב הבלתי ניתן לתיאור במילים.
בשלב הזה הגוף דורש את שלו: יותר חמצן, יותר מנוחה, יותר ביטחון. כולו בקשה אחת: לרדת מההר. המוח בדרכו הפתלתלה יצרוב תמונות אחדות, וזו של פסגת ההר תיצרב בחופזה בכרטיס הזיכרון הדיגיטלי. ממנה ייגזרו השאלות למה לטפס ואם זה כדאי. המטרה מתווה לנו את הדרך, אבל הדרך לפסגה מתחילה לא במרגלות ההר אלא חודשים רבים קודם לכן, בפתח הבית.
לאורך הדרך נראה את זריחות השמש במהלך ריצות האימון ברמת הגולן, ואת שקיעותיה בסוף האימונים על חוף הים של תל אביב. במהלך המסע נרכוש חברים, נלמד שפות ונכיר תרבויות אחרות. הטיפוס ייתן לנו את טעם ההרפתקה וישלח אותנו למסע פנימי של חיפוש. ההר לא נכבש ואני לא כובש, הפסגה אינה השיא והמטרה אינה הפסגה. השביל הוא הדרך והצעידה בו היא הסוד, ועיקר העיקרים הוא לחזור הביתה בבטחה.
לחלק א'
צילום: דניאל קרן
