מעט מאוד אנשים בעולם הצליחו לכבוש את ההר הגבוה בעולם. המטפס דניאל קרן הוא אחד מאותם אנשים שצלחו את האתגר המאיים. מהאימונים היומיומיים במעלה המגדל העגול של עזריאלי ועד החזרה הביתה, זהו סיפורו המלא של קרן אל האוורסט / חלק ראשון
מאת:דניאל קרן
אני שוכב על הצד, הלחי הימנית שקועה בשלג הקר ופתיתי שלג נוחתים על לחיי שמאלית. בנשימות עמוקות אני מרגיע את כאבי התופת של הרגל השבורה ובשאריות הכרתי אני מחשב את הזמן שנותר עד לתחילת הטיפוס לכיוון האוורסט. האם אצליח להחלים עד אז? האם הרגל לא תבגוד בי בדיוק כשאזדקק לה? שירי, רעייתי הטרייה, מתבוננת בי בדאגה כשאני מתרומם ומתחיל לגלוש במורד מדרון הסקי בצפון איטליה. אנחנו רחוקים כשמונה קילומטרים מהמכונית, ואני גולש לשם באיטיות ובזהירות. מדי פעם כאב הרגל השבורה מכריע אותי, ואני נאלץ לעצור. כעבור דקות ארוכות אנחנו בדרך הביתה.
לאחר תקופת החלמה ראשונית ומנוחה מוחלטת, אני מחדש את ההכנות לטיפוס האוורסט. האימונים הראשונים הם בבריכה. כדי לפתח את יעילות הריאות ומערכת הנשימה וכדי לתרגל פעילות בחוסר חמצן, אני נושם פעם אחת בכל בריכה – כך לאורך חמישה קילומטרים. לחיזוק פלג הגוף התחתון אני מגייס את מגדלי עזריאלי. בזהירות רבה אני מטפס את מדרגות המגדל העגול ומדי יומיים מעלה את מספר הקומות באימון. 200, 300, 400, וביום שלפני הנסיעה אני עורך את האימון המסכם ועולה בריצה 500 קומות. אני מרגיש מוכן.
חודשיים בדיוק לאחר תאונת הסקי, מטוס הפרופלורים נוגע לא נוגע בפסגות הרי ההימלאיה בדרכו לשדה התעופה של הכפר לוקלה (Lukla) בצפון מזרח נפאל. הפחד מהטיסה שעוברת קרוב מדי לטעמי לפסגות המשוננות הופך לאימה כשאני רואה את מסלול הנחיתה המשופע הניצב מולנו, על צלע ההר התלול. כעבור מספר שניות המטוס נחבט בפראות במסלול הנחיתה בשדה התעופה המועד לפורענות, שרק בשנה שעברה גבה את חייהם של 18 נוסעים.
את הצעדים הראשונים מחוץ לשדה התעופה אני עושה בחשש. התרמיל הכבד על כתפיי והדרך הארוכה שלפנינו יהיו מבחן ראשון בתנאי שטח אמיתיים לרגל. שירי ואני מתקדמים במעלה העמק. מסלול ההליכה נחשב לאחד היפים בעולם. פסגות הרים מושלגות נישאות מעל עננים וגשרים תלויים מעל נהרות משכיחים ממני את הדאגות. אנחנו צועדים שעות לפני שאני מאשר בהקלה לשירי: הרגל בסדר.
הדרך משדה התעופה בלוקלה, שנמצאת בגובה 2,860 מטרים, ועד למחנה הבסיס של האוורסט, בגובה 5,400 מטרים, נמשכת כשמונה ימים. העלייה בגובה מתבטאת בדלילות שבאוויר וכתוצאה מכך בסכנות השונות הכרוכות במחלת גבהים. הפתרון הוא עלייה מתונה והדרגתית, כך שבכל יום לא נעלה יותר מכ-400 מטרים בגובה. הטיפוס האיטי וימי המנוחה הנשזרים בטרק מאפשרים לגוף לייצר יותר כדוריות דם אדומות וכך להסתגל לגובה.
מסביבנו טבע פראי, ללא כבישים או אמצעי תחבורה ממונעים. סבלים מקומיים נמוכי קומה, בנעלי אצבע ומנשא המורכב על מצחם, נושאים משקלים שלעתים עולים על משקל גופם. לצדם, יקים שעירים ועמוסים לעייפה מתנהלים בשיירות ארוכות לצדי הרועה ששר לצלילי הפעמונים הכבדים התלויים לצווארם.
ככל שעולים בגובה, הנוף משתנה. מצמחייה טרופית עשירה בעמקים הנמוכים ועד לקירות האבן והקרקע החשופה, נטולת הצמחים, בגבהים שמעל 4,000 מטרים. בסוף כל יום אנחנו עוצרים למנוחת לילה באחד מהגסט האוסים הרבים שלאורך המסלול. ביום השביעי אנחנו לנים בכפר גורק שפ (Shep) בגובה 5,160 מטרים.
שירי מרגישה לא טוב ונשכבת לישון, ואני לא מתאפק ומטפס בריצה לפסגת הר סמוך בשם קלה פאטאר(Kala Patthar), משם לראשונה אוכל לראות בבירור את האוורסט. אחרי 45 דקות של טיפוס מהיר אני רואה אותו מקרוב. גוש סלע שחור בין הרים לבנים. אני מתיישב ומתבונן בו דקות ארוכות. פסגתו גבוהה ממני כמעט 3.5 קילומטרים, ורחוקה כמעט 50 יום.
| עיר האלוהים מחנה הבסיס של האוורסט הוא עיר אוהלים ססגונית, שעל שום גובהה אולי הייתה ראויה לכינוי עיר האלוהים. משלחות מטפסי הרים מכל העולם עולים לכאן לרגל. האוורסט הוא לא ההר היפה ביותר בעולם והוא אינו ההר הקשה ביותר לטיפוס, אבל, ועם זה אי אפשר להתווכח, הוא ההר הגבוה ביותר בעולם. ככזה, הוא אבן שואבת למטפסים שמתקהלים סביבו פעמיים בשנה, העונות היחידות המתאימות לטיפוס. שיירות של יקים מובילות אספקה למאהלי המשלחות השונות. המשלחות הצנועות יותר מטעינות על גבי בהמות המשא הללו שקי אורז, תפוחי אדמה, אוהלים, דלק, ציוד טיפוס ושאר הציוד הנדרש ל-60 הימים הבאים. המשלחות האמריקאיות לעומת זאת מפנקות את המטפסים בכיסאות נוחים, משקאות חריפים, מכשירים להקרנת סרטים ואפילו שולחנות פינג פונג. |
 |
שירי ואני מקימים את האוהל הקטן שלנו בפאתי המאהל. מסביבנו מדרונות שלג וקרח אינסופיים, ומתחתינו קרחון ההולך ומצטמק במהירות מדאיגה עקב התחממות כדור הארץ. האוהל הזה יהיה ביתי בחודשיים הבאים. אוהל גדול בצורת כיפה ישמש את המשלחת שלנו כחדר אוכל מרכזי, ואוהל נוסף יהיה המל טבח שעליו יפקד דש (Desh), אחד מבני שבט השרפה שמלווים אותנו לכל אורך המסע.
בהדרגה מתקבצים שאר חברי המשלחת. אנחנו עשרה במספר: שני גרמנים, מקסיקני, שישה קנדים ואני. כולנו מתכוננים לקראת תחילת הטיפוס.
שירי, בעצמה מטפסת הרים, לא תעלה איתנו לאוורסט: היא תטפס על הר שנקרא איילנד פיק (Island Peak) בגובה 6,189 מטרים, בזמן שאנחנו נעלה לכיוון המחנה הראשון. טקטיקת הטיפוס היא בסגנון המשלחות (Expedition Style) הכוללת עליות וירידות חוזרות ונשנות מההר. התהליך הזה מאפשר לגוף להתרגל כל פעם לגובה החדש. בכל עלייה גם לוקחים חלק נוסף מהציוד, ומעבירים אותו למאהל הגבוה יותר.
תוכנית אופיינית היא לעלות למחנה הראשון עם אוהל ואוכל, להשאיר שם את הציוד ולהישאר מספר שעות לצורכי התאקלמות לגובה, ואז לרדת חזרה למחנה הבסיס. ביום השני לנוח ולהתאושש מהמאמץ במחנה הבסיס ולמחרת, ביום השלישי, לטפס למחנה אחד, לישון בו ושוב לרדת למחנה הבסיס. ביום הרביעי לנוח במחנה הבסיס וביום החמישי לטפס שוב למחנה אחד לישון בו, וביום השישי להמשיך לטפס בגובה עד המחנה השני, להשאיר בו את האוהל והציוד ולרדת את כל הדרך למטה עד למחנה הבסיס, וכך הלאה. זהו תהליך מפרך ומייגע, שמרגיל את הגוף לדלילות האוויר אבל בה בעת שוחק ומתיש אותו.
השלווה היחסית של מחנה הבסיס מופרת אחת למספר שעות, כשמפולת שלגים וגושי קרח בגודל של אוטובוסים ניתקים מצלעות ההרים המקיפים אותנו ושועטים ברעש עצום לכיוון העמק. בלילות השקטים נשמעות המפולות כסדרת רעמים מחרישי אוזניים המתפוצצים בפתח האוהל.
סולמות וחבלים
הלב פועם בקצב מטורף והריאות משוועות לחמצן, אבל אני לא עוצר לנוח. לא כאן, לא באמצע ה-Ice Fall, "מפולת הקרח". עצירה פירושה סכנה, התגרות מיותרת בגורל. קטע הטיפוס הזה, שבין מחנה הבסיס למחנה הראשון, נחשב אולי למסוכן ביותר בטיפוס על האוורסט, ומומלץ לעבור אותו מהר ככל האפשר. בקצהו הגבוה של הקרחון מוטלים זה על גבי זה גושי קרח עצומים, שמדי פעם קורסים ללא התראה מוקדמת. הרבה אנשים נהרגו בקטע הזה, כשגוש קרח בגודל בניין של עשר קומות קרס עליהם.
בין ומתחת לגושי הקרח מצויים נקיקים שעומקם מגיע לעשרות מטרים. מאלו החשופים לעין קל להימנע, אולם חלקם מוסתר ומכוסה בשכבת שלג דקה הקורסת עם הדריכה עליה. ואם לא די בכך, מפולות שלגים רועמות אל תוך מסלול הטיפוס במהירות של מאות קילומטרים לשעה.
יצאנו לדרך בחשיכה ואנחנו מטפסים כבר שלוש שעות. המתח רב. אנחנו לא מדברים, כל אחד מרוכז בהתקדמות המסוכנת. את נקיקי הקרח אנחנו חוצים על גבי סולמות המונחים בצורה אופקית בין שתי הגדות, ואת הקטעים האנכיים אנחנו מטפסים בעזרת סולמות או חבלים. הריכוז חייב להיות מרבי והתנועה צריכה להיות מחושבת ותוך שמירה על שיווי משקל עדין.
יאן מגרמניה, שנכשל לפני כשנתיים בניסיון הראשון שלו להעפיל לפסגת האוורסט, נמצא מעט מאחוריי כשלפתע השלג פוצה את פיו ובולע אותו. גשר השלג מעל הנקיק קרס תחת משקלו ויאן, שהיה מאובטח בחבל, נשאר מתנדנד באוויר. לא נעים – לא נורא. אחרי מספר משיכות בחבל הוא מועלה לפני השטח, מעט מזועזע אמנם, אבל מסוגל להמשיך בטיפוס.
כעבור חמש שעות של טיפוס אינטנסיבי אנחנו במחנה הראשון. משאירים את הציוד והאוכל שסחבנו למעלה, ואחרי מנוחה של כשעה אנחנו שוב ב-Ice Fall, הפעם בדרך למטה. רוב הקנדי מחובר כמו כולנו ברתמת טיפוס לחבל האבטחה, אבל צעד לא זהיר שולח אותו למטה בנפילה לא מבוקרת שמסתיימת בקרע של רצועת הברך.
הירידה למטה, שהייתה אמורה לקחת כשעה בערך, הופכת לסיוט מתמשך של שש שעות, שבסופו מגיע רוב מותש, כואב ושבור למחנה הבסיס. חלום האוורסט נגוז עבורו, לפחות בפעם הזו. יומיים אחר כך, כשגופו ספוג במשככי כאבים, הוא עולה על "אמבולנס החירום": סוס קטן שייקח אותו למנחת המסוקים, מרחק הליכה בן יום אחד.
פרחים מפלסטיק
בחזרה במחנה הבסיס, אני מקבל הודעה משמחת: שירי הגיעה לפסגת האיילנד פיק, והיא בדרכה חזרה למחנה. אני מקשט את האוהל בפרחי פלסטיק ובשלט מאויר ויוצא לקבל את פניה. היא מגיעה מאושרת ושמחה ויום אחר כך כבר מתחילה את הדרך הארוכה חזרה ללוקלה.
הגובה מתיש את הגוף. כמו שלהבת נר ההולכת ודועכת כשמכסים אותו בכוס, כך גם הגוף הולך ודועך באוויר הדליל. לא רק היכולת הפיזית, גם החשיבה ושיקול הדעת נפגעים בצורה ניכרת. ההשפעות הללו גוברות עם העלייה בגובה, וזמן ההתאוששות הנדרש הולך וגדל. מחנה הבסיס הוא בית ההבראה שלנו.
שלושה קילומטרים מתחת לפסגה אנחנו מרגישים בנוח, אוכלים טוב, ישנים טוב ואפילו מתקלחים במקלחת מאולתרת. אחדים לוקחים תוספי תזונה, שותים מי חלבון, בולעים תרופות, הכל כדי להשהות את ההידרדרות הבלתי נמנעת של הגוף וכדי לשמור על מסת שריר. בהיעדר מקורות זמינים אחרים כמו שומן או פחמימות, שורף הגוף אט אט את רקמת השריר, והמטפסים הולכים ונחלשים, הולכים ודועכים.
באוהל הקטן שלי במחנה הבסיס אני חי חיי מותרות: מזרן עבה, שק שינה גדול ועבה המתאים לטמפרטורה של מינוס 40 מעלות, בקבוקי מים חמים שמדי לילה נכנסים איתי לשק השינה ומנעימים את הלילה, שקית אוכל גדולה, חטיפים וממתקים, ספרי קריאה ופרחי הפלסטיק ששירי השאירה. גבוה על ההר המשקל הופך להיות נטל כבד. כל גרם נחשב, והיכן שניתן – חוסכים. המזרן דק יותר, שק השינה קל יותר, החטיפים והאוכל הופכים יקרי המציאות וממגוון הספרים נותרת רק מחצית ספר שטרם הספקנו לקרוא. גם הפרחים נותרו מאחור.
ושוב אנחנו בדרך למעלה, יוצאים לדרך בחשיכה כשהקרח קר ועל כן יותר יציב, ושוב אנו חוצים את ה-Ice Fall בדרך למעלה. הפעם תורו של ברנד, הרופא הגרמני שחי בקנדה, לשלם את המחיר על חוסר זהירות שנגמר בנפילה ובצלעות שבורות. הכאבים גורמים לנשימה שטחית ובהמשך לסיבוך בריאות, וכעבור יומיים גם הוא נפרד מאיתנו בחיבוקים עדינים וזהירים, ויורד מההר כשהוא מלווה בשרפה ובסבל שנושא עבורו את כל הציוד.
צילום: דניאל קרן
