מאת:אור

מידי יום שישי בבוקר אני משתתף בריצה קבוצתית ביער בן שמן. בשבע בבוקר, כאשר בין העצים מרחפים עדיין שרידי הערפילים של הלילה, עמיתי לקבוצה ואני פותחים בריצה בעליות ובמורדות.

חייזר שהיה מגיע ליער בשעת הבוקר המוקדמת, והיער הוא ללא ספק מסוג המקומות שחייזרים בוחרים לנחות דווקא בהם, היה מסיק כי המין האנושי מתחלק לשתי קבוצות עיקריות. האחת היא של אלה המתקדמים על ידי הנעת רגליהם במהירות על גבי הקרקע, והשנייה של אלה הנעים על ידי דחיפה של דוושות המניעות גלגלי גומי. בדו"ח שאותו חייזר היה מחבר על היחסים בין תת המינים האנושיים, קרוב לוודאי שהיה מציין כי מדובר על שני ענפים שונים שהתפצלו להם לאורך האבולוציה של מין האדם, ונפערה ביניהם תהום שלא ניתן לגשר עליה. המדוושים מניחים כי הם טובים יותר מהרצים, שכן הם מתקדמים במהירות רבה יותר ובמאמץ פחות, עם ציוד מתוחכם יותר, יצורים שהם מעין הכלאה בין אדם וחלקי מתכת ופלסטיק. הרצים מניחים שדווקא הם המין הנעלה ומאותן הסיבות בדיוק. הם, הרצים נעים עם ציוד מינימלי, וגופם עומד במאמץ גבוה יותר על מנת לנוע את אותם מרחקים.

למעשה קיים גם מין שלישי, שניתן לכנותו הדו-חיים. אלה שפותחים את האימון בריצה ומסיימים אותו על גבי האופניים. לכאורה המין השלישי הזה, שחציו רץ וחציו רוכב אופניים, יכול היה להיות הגשר לשלום בין שני המינים, בפועל המצב שונה לחלוטין. אותו החייזר המתבונן, שהיה מבחין בשינוי שעוברים הדו-חיים לאורך האימון שלהם, בוודאי שלא יכול היה להתעלם מכך שלשינוי באופן התנועה מתלווה גם שינוי פסיכולוגי קיצוני. כאשר הם בתצורת הריצה שלהם, יבטאו הרצים שגם רוכבים, זלזול וחוסר סובלנות כלפי שחצנותם של רוכבי האופניים, אך מקץ שעות ספרות כשיעברו לתצורת הרכיבה, יחד עם הגלגלים, הקסדה והשרשרת המשומנת גם זהותם הספורטיבית תשתנה, והם לא יהססו לפנות אל הרצים באותה נימה מתנשאת המאפיינת רוכבים.
בעיקר בולטת הנימה המתנשאת של הרוכבים באופן בו הם מברכים לשלום קבוצת רצים שהם חולפים על פניה. מדובר בהליך שהישנותו במתכונת קבועה משווה לו גוון טקסי. בכל פעם שחולפת קבוצת רוכבים על פני קבוצת רצים, יסב אחרון הרוכבים את ראשו לאחור אל עבר הרצים וישאל בנימה מתגרה, "מה קרה שכחתם את האופניים בבית?". באופן מוזר נדמה כי בעיני הרוכבים מדובר באמירה מתוחכמת ומלאת הומור שנון שלא מפסיקה להצחיק גם אם נאמרה בפעם האלף. מקבוצת הרצים, יעלה רחש רווי שטנה כלפי הרוכבים, ואי אלו הערות מרושעות לגבי רפיונם השכלי והגופני כאחד.

בתור מי שנמנה במובהק על אלה ששכחו את האופניים בבית, איני יכול שלא לתהות מדוע מרגישים הרוכבים צורך למשוך בצמתם של הרצים בכל פעם שהם חולפים על פניהם. נדמה כי לא מדובר בשחצנות גרידה, אלא בסכסוך פנימי המתעורר ברוכבים בכל פעם שהם חולפים על פני הרצים, נדמה שהם צריכים להכות על חטא על כך שהם סובלים פחות, שכן אחת התובנות הבסיסיות של ספורט החובבים היא שהתחרות איננה על מהירות התנועה וגם לא על המרחק, אלא על מי סובל יותר. מי ממוסמר לצלב כבד יותר, ולמי כתר הקוצים משאיר חתכים עמוקים יותר במצח. אותו חייזר, היה מסכם את הדו"ח שלו בנימה פסימית לגבי עתיד המין האנושי, שצפוי להיאבד בתהום הנשייה בשל סכסוכיו הפנימיים על אופן התנועה המועדף בימי שישי בבוקר ביער בן שמן, ומן הסתם החייזר לא היה רחוק מאוד מהאמת.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.