והפעם מוטי הוזמן למרוץ על תקן ידוען, במסגרת תחרות בית ספרית ונחשף לעולמם של בני נוער בכיתה י"ב

מאת:מוטי רמז

ביום ראשון בבוקר, בזמן שמרבית העם היושב בציון התמקם באחד הפקקים האינסופיים שהקדמה מקדמת, שמתי פעמי לפארק העירוני למרוץ "עד 120". ולא סתם שמתי. הוזמנתי לשם ככוכב אורח ,שלא לומר כאיש שיכול לעשות את ההבדל. ובעוד שקוראי שוונג הנלהבים חוככים בזיכרונם ומנסים להבין מדוע לא הוזכר המרוץ הנ"ל ברשימת אירועי השיא של השנה, ארגיע ואספר כי מדובר בתחרות בית ספרית, מקסימה במיוחד, אשר התנהלה בתיכון "הדרים" שבהוד השרון.

כבר מזמן מקננת בי תחושת "אופק חדש". והכוונה היא לאפשרויות ולחוויות שנפתחו בפני בחיים החדשים שלי כספורטאי פעיל. מגוון המקומות, כמות האנשים, עוצמת הרגשות אשר נחשפו מולי בשנים האחרונות יכולה למלא שני ספרים של רם אורן. כל אימון, כל תחרות, כל שיחה עם קולגה לתחום היא בשבילי גילוי חדש ומסעיר של רעיונות, יכולות ושאיפות.

הפעם ניתנה לי זכות יוצאת דופן. להיחשף לעולמם של בני נוער בכיתה י"ב. איזה יופי של רעיון. תחרות של שעתיים (מכאן השם עד 120) בה הכיתות מתחרות זו מול זו. הכללים פשוטים: במסלול שאורכו 500 מ' חייבים לרוץ בו זמנית כצוות ארבעה נערים ונרות בני כיתה (שתי בנות ושני בנים). כל סיבוב מקנה לכיתה 4 נקודות. אבל לרצים יכולים להצטרף מלווים, בני משפחה, מורים ואפילו אורחים מן החוץ המקנים 10 נקודות בכל הקפה. מחצית המסלול בעליה תלולה ומחציתו בירידה מפוארת.

הצטרפתי לי"ב 5, הכיתה של יובל ובמשך שעתיים לא הפסקתי לרוץ. בכל פעם רצו איתי 4 בנות ובני כיתה, הורים אחרים, אחים, מדריך מהצופים, מורים ואפילו כלבה. היתה אווירה מענגת של הפנינג בריאות וכושר אשר שילבה בתוכה עבודת צוות, חשיבה ותכנון והרבה מאמץ (בעיקר בעלייה ה-21…). בשבילי זה היה אימון אינטרוולים אופטימלי. בשביל החברה הצעירים הזדמנות נהדרת לאחד כוחות ולהשתתף בתחרות בה המדליות הן לא העיקר, אלא שיתוף הפעולה, התמיכה בחלשים והאנרגיות החיוביות.

חזרתי עייף אך מרוצה (מאוד…) ועוד הספקתי "ליהנות" מהפקק לתל אביב אשר לא איכזב גם בשעה 9.30. בסופו של דבר י"ב 5 הגיעה במקום הרביעי והמכובד. בשנה הבאה החבר'ה המדהימים הללו ישמרו עלינו. אשרינו.

ועכשיו לדילמה שאשמח כי תייעצו לי בנוגע אליה. ביום שישי בערב, אחרי אימון מספק ביותר, הצטרף אלי לק"מ האחרון חבר. מדובר בבחור מקסים במיוחד, אשר עבר בעשר השנים האחרונות שתי פציעות קשות. ההתאוששות שלו מהן היא לא פחות ממופלאה והוא גמא מאז אלפי ק"מ בריצה והפך את אורח החיים הספורטיבי לנדבך בסיסי בחייו. הוא השתתף בתחרויות שונות והבטיח לעצמו מרתון ראשון עד גיל 40. אבל החיים כמו החיים צופנים בחובם הפתעות, משימות וקשיים לא צפויים ועכשיו, רגע לפני גיל 40 , שרק שני מרתונים רלוונטים עדיין עומדים על הפרק (ירושלים של מעלה ותל אביב של מטה) הוא עומד בפני החשש שהכושר הנוכחי לא יעמוד לו כדי לרוץ את המרתון הראשון של חייו בעוצמה ובאיכות להן הוא התכוונן.

כולנו יודעים שהבטחות קטנות (או החלטות גדולות) והעמידה בהן, הן מהותיות בחיינו בכלל וכספורטאים בפרט. בכל אימון אני מוצא את עצמי מתחייב, כל תחרות נובעת מהחלטה. ועכשיו ניצב חברי בפני הדילמה האולטימטיבית: לעמוד בהתחייבות שהוא לקח, גם במחיר כישלון (יחסי כמובן) שיכול להתבטא בזמן מאכזב או בחוסר יכולת לסיים את המסלול? או לנשוך שפתיים ולהפנים כי ביעד הזה הוא לא יוכל לעמוד ולוותר על השאיפה שהוא ניסח לעצמו בעיצומם של ימים קשים? אשמח לקבל מכם להתייחסות עם זווית ראייה מקורית או לשיתוף על בסיס ניסיון חיים.

ולידידי אומר כך, אתה תותח כך או אחרת ומרתון עד גיל 41 זו בהחלט לא פשרה. אתה כבר מנצח.