והפעם מוטי מחליט להשיב מלחמה כנגד הטוקבקיסטים האלמוניים, שהחליטו ש"אסור לו לרוץ" ומרגישים כאילו "גנבו להם את המדינה"

מאת:מוטי רמז

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא… שנוי במחלוקת. ואני בכלל לא חשבתי שאני כזה. אני? רק רציתי לרוץ. ולרזות. ולהעמיד מול עצמי אתגרים. ולנצח אותם – ואת עצמי. את הדברים הפעם, אני כותב בעקבות מספר טוקבקים שהופיעו בטור של השבוע שעבר, בו הציעו לי בין היתר לפרוש לאלתר מריצה, בלשון עדינה. בעשרים החודשים האחרונים עברתי תהליך עצמתי, במהלכו, כמו תינוק, למדתי לאכול נכון, ללכת, לרוץ, להכיר סביבה חדשה, מושגים חדשים, להבדיל בין טוב לרע, להקשיב לגדולים.

ועוד הרבה יותר מזה. למדתי להכיר בחשיבות האימונים, לגוון אותם, להתמיד בהם. הבנתי כי מה שפעם היה מבחינתי כאב, סבל, הפך להיות חלק ממה שאני עכשיו. מהבנייה שלי כספורטאי.

למדתי לבחון את עצמי. לסמן מטרות, להציב אתגרים. הכרתי את עולם המרוצים והתאהבתי בו. במרקם האנושי היחודי, במארגנים ובמתנדבים המסורים כל כך, בחוויית התחרות המעצימה והמדרבנת, בניסיונות להשתפר ולהתקדם, בחציית קו הסיום ובסיפוק העצום ברגעים שאחרי.

עוד כתבות בנושא
> מוטי רמז: "על החיים, הריצה ומה שביניהם"
> מוטי רמז: "נתקל באדיבות הישראלית"
> ראיון אישי בשוונג עם מוטי רמז
> לקראת הריאליטי "המרתון": הכירו את הדמויות

"גנבו להם את המדינה"
בכניסה לביתי תליתי את כל המדליות. הבנות הקטנות שלי בטוחות שאת כל המרוצים ניצחתי, שהרי מי מקבל מדליות אם לא מנצחים? וזה מה שיפה בעולם הספורט העממי: כולנו מנצחים. ניצחנו בעצם השתתפותנו! לא יהיה לי צילום על פודיום ולא פרס כספי. זה מה שחשוב? לאחוזים בודדים בלבד. כל השאר נמצאים שם כדי להיות הכי טובים שאפשר על פי הקריטריון הסובייקטיבי שלהם.

בשבוע שעבר פרסמתי טור ובו התייחסתי למקום, הטבעי שלי בשלב זה, בשלהי קבוצת הרצים. מתברר כי בעיני חלק מהמגיבים, הנוכחות שלי במרוצים אינה לגיטימית. עולם זה מבחינתם שייך למי שרגליו קלות כאנטילופה בסאוונה. העובדה כי כמות הרצים החובבים הולכת ועולה, מרחק של 10 ק"מ הופך אט אט להיות טריוואלי (בלי לזלזל…) והמסלולים כבר אינם שייכים רק ליפים ולנכונים, היא לצנינים בעיניהם. גנבתי להם את המדינה. בגללי, כך הם חושבים, עוד ועוד נשים וגברים "לא לגיטימיים" יעזו לומר בקול את המילה "מרתון". ושומו שמים – אולי אפילו יעזו לרוץ אותו!

אחד המבקרים אף טען כי זמן של 6.11 (הזמן שלי במרתון ברלין) הוא "זמן הליכה" ואין טעם לבצע מרתון בזמן כזה. כמה שהטענה הזו מופרכת. אני סיימתי בסביבות המקום ה-26,500. הגעתי בין האחרונים בזמן החוקי. יותר מ-10,000 (במילים: עשרת אלפים)

רצים כלל לא קיבלו זמן סופי. המארגנים הגרמנים פשוט סגרו את שער ברנדבורג (נקודת ה-42 ק"מ) ולא אפשרו למאחרים להמשיך את 195 המטרים האחרונים.

הקנייתי התותח התורן שסיים אחרי 2:03:23 שעות כבר הספיק לקבל מדליה, ללכת למסיבת עיתונאים, לחזור למלון, לישון שעתיים, לאכול ארוחת צהריים דשנה, לצאת לקניות והם עדיין רצו!!! הם לא ספורטאים? הם לא לגיטימיים? הקהל במרתון ברלין חשב אחרת. עשרות אלפי צופים ניצבו בצידי המסלול ועודדו בטירוף את אותם גיבורים אלמונים, ההוכחה האמתית שהספורט שייך להמונים.

"לך מגיעה מדליה"
במעבר חד, אבל מתבקש, למציאות הציונית שלנו. אני לא צריך עשרות אלפי מעודדים שיקרא בשמי. את הרוח הגבית שלי אני שואב מרגעים קטנים שנותנים כל כך הרבה משמעות לקיום שלנו. במרוץ אייל פגשתי, שוב, את ישראל היפה. באולם הספורט, על הדשא באצטדיון, על קו הזינוק. כמה יופי, כמה חדווה, כמה אהבה. אהבת חינם, שאינה תלויה בדבר.

ולמרות ששוב סיימתי בשלהי המרוץ, חוויתי המון והמשכתי ללמוד. ממושון שרץ איתי עשרה ק"מ ראשונים ולא הפסיק לעודד ולחייך, מחגית ששעשעה אותי בקילומטרים הראשונים בסיפורים ממרוץ האולטרה, מדורון שאח שלו מאמן גדול אבל הוא עצמו איש ענק ונשמה ענקית לא פחות ופמפם לי מוטיבציה לפני ואחרי המרוץ.

אבל הכי מדהים היה לקראת קו הסיום. כחמישים מטרים לפני, כשאני זוכה לעידוד מרגש מהרצים שכבר סיימו, רצה אלי גברת עם חיוך קורן ומבטא אנגלוסקסי בולט. היא הניחה את המדליה שלה על צווארי. ניסיתי למחות ולומר כי המדליה היא שלה. "אין יותר מדליות" היא צעקה לי בעודה רצה לידי "ולך מגיעה מדליה". כשהגעתי לקו הסיום לא היו יותר מדליות. חיפשתי אותה לאחר מכן ללא הרף וללא הועיל.

כשהגעתי הביתה תליתי את המדליה ליד המדליה ממרוץ אייל הקודם. בזכותה תמיד אזכור כי מרוצים מנצחים לא רק בעזרת שרירים. מנצחים גם, ואולי בעיקר – בזכות הלב.

מוטי רמז  רץ בקצב שלו