והפעם מוטי רמז מספר לנו על מות אביו שהתרחש בל"ג בעומר כשהוא היה עדיין חייל בקורס סמלים, וכיצד התחיל להשמין עד היום בו התחיל לרוץ ולהשיל קילוגרמים רבים
מאת:מוטי רמז
אבא שלי הלך לעולמו בל"ג בעומר, לפני 28 שנים בדיוק. אבא שלי היה האדם החיובי ביותר שניתן להעלות על הדעת. היו לו עיני תכלת צלולות דרכן השתקף האדם הנדיר שהוא היה: טוב לב, אופטימי עד כאב, חבר נאמן, איש עבודה במובן הקלאסי של המילה, פטריוט נלהב ועם זאת רגיש לכאבם של חלשים ושל מיעוטים.
רמז ואביו "בן 51 כשלבו בגד בו לראשונה, בן 54 כשליווה אותי נרגש לבקו"ם, בן 56 כשנפטר"
הוא היה בן 9 כשהחלה מלחמת העולם השנייה, בן 15 כשיצא ממחנה העבודה הגרמני, בן 21 כשעלה לארץ ומייד התגייס, בן 35 כשסוף סוף מצא אהבה ונישא לאימי, בן 36 כשנולד בנו בכורו (כלומר אני), בן 38 כשנולדה אחותי, בן 40 כשנולדה עוד אחות, בן 40 כשהתאלמן, בן 40 כששערו הלבין מצער, בן 43 כשיצא לסיני ביום הכיפורים כאפסנאי חטיבתי של אריק שרון, בן 44 כשעסקו נסגר אחרי חצי שנה שהיה בצבא, בן 47 כששר איתי בכיכר מלכי ישראל "הו הא מה קרה צסק"א אכלה אותה", בן 51 כשלבו בגד בו לראשונה, בן 54 כשליווה אותי נרגש לבקו"ם, בן 56 כשנפטר.
זה היה בוקר ל"ג בעומר, בבסיס נ"מ אי שם בהרצליה. הייתי בעיצומו של קורס סמלים ונתבקשתי לצאת מהרצאה מרתקת בנושא מערכת החשמל של מכ"מ כלשהו לפגישה עם הבכיר שהיה בבסיס באות בוקר. צחוק הגורל הושיב אותי מול המט"מ (מפקד טייסת מנהלה) שלא הכיר אותי, לא קם טוב באותו בוקר וממש, אבל ממש לא ידע איך מעבירים לבחור צעיר בשורת איוב כזו. אי אפשר להגיד שהוא לא ניסה. הוא גמגם, התפתל, גנח, מלמל, סיפר לי על הכלב שלו שנדרס, ועל אח שלו שנעלם למשך שבועיים בטיול בפרו עד שנמצא, תודה לאל, דווקא בקולומביה. אחרי דקות ארוכות של "סחור סחור" נוגה, כשאני מריץ בראשי כל קטסטרופה אפשרית, הנחתי את ידי על ידו של המט"מ ושאלתי אותו: "זה אבא שלי או אחיותיי?". הוא הביט בי בתודה ופלט אנחת רווחה בלתי נשלטת. "אבא" הוא אמר ואז היה תורי לפלוט את אותה אנחה בלתי נשלטת.
"הוחלט אי שם בגופי לפתח מנגנון פיצוי מושלם בדמות אכילה רגשית"
עולמי חרב עלי, אבל זה "רק" אבא. האחיות שלי בסדר. רגע… הן מאוד מאוד לא בסדר! אני בצבא, אחותי בשרות טרום צבאי ואמורה לחזור היום, ואחותי הקטנה תלמידת תיכון. הן יתומות מאב ומאם, ואני אחיהן הגדול ובאותו רגע החל החלק השני של חיי.
עוד טעימות ממוטי רמז
> לכל הטורים של מוטי רמז בעל הטור "רמז דק"
פורטיסחרוף שרים על "אין קץ לילדות", קבלו עדכון, יש. הילדות שלי הסתיימה באותו כסא מול אותו מט"מ, באותו בסיס. זה הרגע בו המושג "אחריות" מצא את המיקום האולטימטיבי בין הכתפיים למוח שלי ומאז הוא לא מתכוון לעזוב. לפחות עד שאפגוש את אבי ונשיר שוב על צסק"א.
בדרך מהבסיס למפעל בו עבד אבי, ואחר כך לבית החולים, ואז לבית, אל אחיותיי, עשיתי את קפיצת הדרך מנער לגבר, אך בהחלטה לא מודעת, ממש במקביל, הוחלט אי שם בגופי לפתח מנגנון פיצוי מושלם בדמות אכילה רגשית. זה לא שהייתי גרום באותם ימים, אך הייתי חייל בשרות פעיל במהלך קורס פיזי לא קל. אבל אז, במשך 30 הימים בהם שהיתי בבית, מקבל את פני המנחמים ביום וצופה עם חברי במונדיאל מכסיקו 1986 בלילות, עליתי 12 ק"ג במשקל. היו שם עוגות וגלידות, חטיפים ופיצוחים. ככל שהייתי חזק יותר כלפי חוץ הפכתי לרכיכה בכל הקשור להתמודדות עם אויבי הציבור הללו.
"ביום בו חזרתי לצבא המכנסיים לא נרכסו, לא הצלחתי לסגור את הכפתורים בחולצה"
ביום בו חזרתי לצבא המכנסיים לא נרכסו, לא הצלחתי לסגור את הכפתורים בחולצה. אפילו הכומתה הכחולה לא מצאה מקום נוח על הקרקפת. הגעתי לבסיס בחום יולי – אוגוסט של 30 מעלות עם סוודר עבה. רק הקשרים הטובים עם רס"מ שמנמן שהואיל לפרגן לי מדים במידתי החדשה אפשרו לי להמשיך בשרות מבלי שהכרס תבצבץ ובין הכפתורים.
מאותו רגע ובמשך לא פחות מ-26 שנים, זו היתה תבנית חיי. ככובד האחריות כן כובד המשקל. מעין פרשנות שלי לחוק הכלים השלובים.
עד היום בו התחלתי לרוץ. זה היה הרגע בו המושג "אחריות" קיבל את השדרוג הקטן והכל כך הכרחי – האחריות שלי על עצמי כדי שאוכל להמשיך ולדאוג לאחרים.
מוטי רמז
רץ בקצב שלו
