והפעם מוטי רמז צופה בשידור חי ב"עמיתיו" המרתוניסטים ועקב כך מתמוגג מרוח האדם באשר היא
מאת:מוטי רמז
יפים ממש כמו מחזה" (יענקלה רוטבליט)
בצהרי חג שני של פסח, בסלון ביתי הקט, מול מסך מרצד בגודל אינצ'ים רבים, אני שוכב על הגב וממרר בבכי. צמרמורות חולפות בגווי השחוח, ובנוסף לזה אני רעב, מצומק ומיובש מחג ה"אין לי מה לאכול" העומד להסתיים לטובת חג ה"רק מלהריח מופלטה אני עולה חצי קילו". מאז שאני זוכר את עצמי, ארועי ספורט עשו את בשרי חידודים חידודים.
יכולתי לצפות במשחק קט-רגל בשכונה בין אפרוחי קרית שלום לגוזלי תל כביר ולהזיל דמעה לנוכח התעלות של זאטוט בן 8. באותה מידה (לא ממש בדיוק, אבל הרעיון מובן…) אני זוכר את עצמי, ילד בן עשר, מול מסך שחור לבן צופה באסתר רוט-שחמורוב, מעפילה לגמר ה-100 מ' באולימפיאדת מונטריאול ובמקביל פוצח בסדרת אנקות בכי בלתי נשלטות עד שסבתי (ילידת 1895), מגיחה בספרינט מן המטבח כדי לבדוק מה קרה לטאלנט שלה.
עוד טעימות ממוטי רמז
> לכל הטורים של מוטי רמז בעל הטור "רמז דק"
וכך לאורך השנים בכיתי נהר של דמעות, מהתרגשות והתפעמות לנוכח הישגים ספורטיביים. והנה זה תוקף אותי שוב. על המסך אני צופה במרתון בוסטון. אני מרוכז במידה חלקית בלבד, במקביל אני משחק עם שירה בת ה-6 בשחמט, ומפנים שזו אחת הפעמים האחרונות שאני מנצח אותה.
אותי מעניינת ההזנקה של "הגל הרביעי", שם רואים בני אדם המזכירים קצת יותר אותי (חולצות בגודל לארג' ומעלה) ופחות את רצי העילית שזינקו ראשונים. מעל עשרת אלפים איש מתחילים לרוץ. הם אחרונים לזנק ,איטיים יותר בהגדרה, אבל שום דבר לא ימחוק להם את החיוך מהפנים. גם לא העליות האכזריות בחצי השני של המירוץ.
אני מזיז צריח ל-ד5 ושירה מתחילה להילחץ. במקביל, בזווית העין אני מבחין ברץ אמריקאי שועט לבדו. הוא נראה לי מוכר וברור שאינו צעיר. "מצחיקים האמריקאים", אני חושב לעצמי", במקום לעקוב אחרי המובילים הם מתרכזים בפנסיונר מטעמי פטריוטיות". התמונה עוברת למרוץ הנשים וגם שם יש רצה אמריקאית. "לא רציניים", אני ממלמל, "זה לא מרתון פרטי שלהם".
Erik van Leeuwen
שירה מפתיעה עם פרש ל-ה3 ועכשיו תורי להזיע. אני מתמתח ומבחין שאת הרצה האמריקאית עוקפות הרצות מקניה ואתיופיה. ה"סדר" שב על כנו ואני מתחמק באלגנטיות מהתרגיל של הילדה ויוצא קדימה עם הרץ שלי. מיכל תאומתה צופה בנו ובמרוץ. "אבא", היא שואלת, "למה מראים כל הזמן את האיש עם משקפי השמש"? עכשיו זה מסקרן.
אני מגביר את הקול ומתחיל לעכל מה קורה מולי. זה קפלזיגי! את השם הזה אני זוכר מאולימפיאדת אתונה, אמריקאי ממוצא אריתראי שזכה במדליית כסף בניגוד לכל הציפיות. אז הוא ראשון…והמתחרים שלו לא נראים באופק. אני נכנס למצב צפייה דרוך, נחוש להתרגש מההיסטוריה המרגשת אל מול עיני. הניסיון של שירה להפיל אותי עם מלכה ל-ג4 לא עובד על שועל זקן. אני מרחף כפר ועוקץ כמו דבור. ניצחון נוסף למלך הבלתי מעורער. לפחות עד שהיא תהיה בת שש וחצי.
אני מטפס את הספה, מתכרבל עם מיכל, משאיר את שירה לאכול את הלב על הרצפה. עכשיו כולי במרתון. הפנים של קפלזיגי אומרות הכל. נחישות מול חששות, הקרבה מול חשש לאכזבה. ואולי זה אני שרואה את המרוץ דרך עיני, זוכר את המאבק שלי, הכל כל אחר ובכל זאת דומה, עם חמשת הק"מ האחרונים של המרתון.
שירה מציעה משחק חוזר ואני ממלמל משהו על ללמוד להפסיד בכבוד. קפלזיגי, כך נראה, שומע אותי. הוא הולך, כלומר רץ להפסיד בכבוד. הפעם מצטמצם ונראה שצ'בט הקנייתי יחלוף על פניו כמו הרוח בערבי הנחל. ואז מגיע הרגע. זה שמוציא ממני את הדמעות וגורם לבנות הקטנות שלי לתהות האם האיש שלידן שפוי. מאיפה הוא הוציא את הכוחות אני לא יודע. מה שבטוח, האיש הזה, בן ה-39, מדגים לי, לכולנו, כמה מרהיבה רוח האדם ואילו עוצמות בלתי נדלות יכול בן אנוש להפיק מתוכו.
ועכשיו אני שוכב על הגב וממרר בבכי. קפלזיגי מתעטף בדגל הכוכבים והפסים ונותן לאמריקאים עוד רגע לפנתיאון. אני מתרומם אט אט לנגד עיניהן המשתאות של הבנות. "לאן אתה הולך אבא", מיכל שואלת? "לרוץ חמודה, לרוץ" אני עונה בעיניים נוצצות. לרוץ.
מוטי רמזרץ בקצב שלו
