והפעם מוטי עלה לרגל לירושלים וחזר עם התלהבות מיוחדת במינה ומספר על מקצה ה-10 ק"מ בו השתתף במרתון ירושלים. היתכן שגם הוא חלה ב"סינדרום ירושלים"?

מאת:מוטי רמז

  "ירושלים, חוזר אלייך, אל חומותייך, כי את היחידה אני נשבע" (הדג נחש)

ביום שישי, מעט לפני חג הפסח קיימתי את מצוות העלייה לרגל. דגש חזק על המילה עלייה וחזק עוד יותר על הרגליים. באוטובוס המסיע אותנו מהחנייה בהר הרצל לכיוון גן סאקר, אני מבחין בנוף האנושי שמסביבי. המכנה המשותף אצל כולם: חיוך המהול בדריכות. מרוצי חצי המרתון והמרתון הוזנקו בשעות הבוקר המוקדמות ולנו, רצי ה-10 ק"מ, ייעדו המארגנים זינוקים בשעות 10.00-10.30.

עוד טעימות ממוטי רמז
> לכל הטורים של מוטי רמז בעל הטור "רמז דק"

השילוב של תוואי הדרך, יחד עם הטמפרטורה המתקרבת ל-20 מעלות, מבטיחים לנו חוויה ייחודית. אני מגיע לגן וזוכה בחוויה אנושית-ספורטיבית מהמעלה הראשונה: אלפי ספורטאים בבגדים ססגוניים, חלקם רצי החצי שכבר סיימו את המשימה ומסובבים עטורי מדליות, רצי העשרה המחכים לתורם, דוכני האקספו זוכים לתשומת לב רבה ובתווך שער הסיום של המרתון וציפייה דרוכה לגיחה של המנצח מהמנהרה.

"הקולגות הטבעיים שלי"
הכרוז צופה אפשרות לשבירת שיא מסלול ואני מוצא זווית נוחה לקלוט את הרגע ולנצור אותו בלבי. לא כל יום אדם זוכה לצפות בספורטאי-על ברגעי השיא שלהם. אני נשאב כבמטה קסם לצפות בעוד ועוד רצי מרתון חוצים את קו הסיום וכמעט לא שם לב שהזמן שלי לככב מגיע. סווגתי לקטגוריה האפורה. המשמעות היא שאחלוק את המסלול עם הרצים האיטיים יותר. במילים אחרות – עם הקולגות הטבעיים שלי.

בדרך למעלה, אל נקודת הזינוק, אני מתוודע לרבים מהם: הרבה חיילים שרוכזו במקצה האחרון, הורים וילדיהם הרצים יחד, קבוצות של נערות ונערים בעלי מוגבלויות המלווים במדריכים נלהבים, מספר לא קטן של מאותגרי משקל, נערות ונשים דתיות בכמות מדהימה ועוד רבים וטובים. לא מעט רצים למען מטרות המתנוססות על חולצותיהם, אחרים בחולצות המרוץ הכתומות. ההתרגשות גואה.

יוצאים לדרך, חם אבל לא לח. הזהירו אותי לא "לבנות" על זמן, רק ליהנות, אבל חצי הק"מ הראשון מתנהל במישור המתאים יותר לטיילת של תל אביב. אני מחייך, אבל החיוך נמחק, או לפחות מתעוות, כשאנחנו מגיעים לעליה של רחוב בצלאל. השרירים מתחילים לרטון וזו רק תחילת הריצה. הירידה החדה שלאחריה מרמזת על הצפוי בהמשך. רכבת הרים. אני מתחיל ליהנות מהחוויה המטריפה של ריצה בלב לבה של עיר הקודש.

במדרחוב של רחוב יפו נהנים באי בתי הקפה מחוויה מענגת של יום שישי אביבי ומזכים אותנו במבטי הערכה או אולי רחמים…?.  אני מתקרב אל מחצית המרוץ ואל העיר העתיקה. ההעפלה אל חומות עיר דוד מלווה בצלילי הטראנס של "אינפקטד מאשרום". סוריאליסטי לחלוטין אבל אותי זה מעיף למעלה ולקילומטר של ריצה בתוך החומות. בצדי הסמטאות ניצבים תיירים מלאומים שונים, אנשי דת נוצרים, מספר אברכים סקרניים ובעלי החניות הערבים.

לך לעזה, היא לא תמיד קללה
עידוד מ"קיר אל קיר" תרתי משמע. הירידה מהעיר העתיקה מפנקת ומטעה שכן מעט אחרי בריכת הסולטן מתחילה דרך חברון ועוד עלייה מהגיהנום – לצד גיא בן הינום. זה כבר לא מצחיק ועוד אוסיף את העובדה שחולף על פני אדם שהיה כנראה חייל כשאני נולדתי. הוא אמנם שוקל חצי ממני, אבל את מנת המוטי-בציה שלי קיבלתי ואני עובר אותו במאמץ בדרך לתיאטרון החאן ולגן הפעמון.

הגיע זמן הג'ל, יחד עם בקבוק מים אחד שאני גומע והשני שעושה דרכו היישר לקרחת המיוזעת שלי. השעון מראה 7 ק"מ ולפני ממטרות המפזרות מים מרעננים. אני מודה על היוזמה הברוכה ואחרי דקה מבין את הטריק של המארגנים: פינוק אחרון לפני "רגעי האימה". רחוב ז'בוטינסקי עם עלייה שנראית לי אנכית לגמרי. אף אחד לא רץ עכשיו. זו הופכת להיות "צעדת ירושלים". קריאות עידוד בין המשתתפים לבין עצמם, מאמץ גדול אחרון.

ילדה בת 8 לערך עומדת לצד הדרך וקוראת ללא הפסקה :"לא להתייאש, זו העלייה האחרונה". היה שווה להתאמץ ולהתקדם, שכן כעת לפנינו ירידה מטורפת ברחוב עזה. מסתבר ש"לך לעזה" זו לא תמיד קללה. תלוי מאיזה צד של הרחוב אתה מגיע… זה השלב בו אפשר לתת לרגליים לעשות את שלהן ולצבור כוחות לסיומת ראויה. הכביש פונה ימינה ומתעקל מעלה במקביל לגן סאקר.

אני חוצה את קו הסיום והמחשבה הראשונה העולה בראשי :"אני חוזר לכאן בשנה הבאה ורץ את כל המסלול". בדרך לחלוקת המדליות מזהות אותי מחלקות המדליות הממוקמות אחרונות ושרות לי, "מוטי רמז בוא לפה". אני מקבל באהבה את המדליה, את הפרגון ואת התפוח העסיסי. בדרך החוצה אני נעצר ליד שער הסיום של רצי המרתון. הם ממשיכים לזרום חמש שעות לערך אחרי הזינוק.

עכשיו, אחרי שחוויתי את העיר ברגלי, אני יכול להעריך עוד יותר את גודל המאמץ ואת ההישג המופלא של כל אחת ואחד מהם. אין מילים.

כל כך נהניתי מהחוויה בכללותה. מהארגון, מהאנשים, מהאתגר. אין מקום טוב יותר להיות בו. בדרך חזרה להר הרצל חשבתי כי ברגעים אלו קבוצת הנערים בעלי הפיגור השכלי ותסמונת הדאון עושים דרכם לקו הסיום. כמה יופי. איזה אופי. גיבורים.