והפעם מוטי מתלבט מי הוא ספורטאי השנה שלו לשנת 2013. בסוף הלבטים וההתלבטויות הוא מבין שאין לו כל התחבטויות וספקות – ספורטאי השנה שלו הוא…

מאת:מוטי רמז

סוף השנה האזרחית הבא עלינו לטובה מביא עימו את עונת המצעדים והדירוגים. מילדות הייתי פריק של מצעדי פזמונים וכנהוג בתקופת האבן שקדמה לאינטרנט ולטלפונים הסלולריים, דורגו המצעדים באמצעות משלוח גלויות. זיכרון ילדות: כשהייתי בן עשר ויתרתי במשך שבוע על קניית שוקולד פרה בחנות של "הפרסי", ובכסף שחסכתי קניתי עשרים גלויות. אם היה לי יותר הייתי קונה מאה. היתה לי מטרה קדושה, לוודא שהשיר האהוב עלי יגיע למקום הראשון. בכל הגלויות רשמתי אותו ושלחתי לרשת ג' בהתרגשות עצומה.

במהלך שידור המצעד האזנתי בחיל, רעדה ואמונה שאני מחולל שינוי. הוא הגיע שני. הרגשתי שלא התאמצתי מספיק, אולי הייתי צריך לוותר על שבועיים של שוקולד… כעבור 24 שנים השיר שלי, "רפסודיה בוהמית" כבר לא הגיע שני. הוא נבחר לשיר המילניום, אבל פרדי הי"ד כבר לא זכה לראות את זה. את מצעדי הפזמונים היום אני מדרג יחד עם בנותיי, אבל את המצעד של שוונג – דרגתי לבד. מתוך הערכה והוקרה לספורטאים שמציבים עבור עצמם אתגרי על ומול כולנו דמויות מופת. את מרבית המועמדים אני לא מכיר אישית ולכן ההצבעה היא עניינית. כולם מצויינים, ומי אני שאקבע מי הראוי מכולם?

עוד כתבות בנושא
> לכל הטורים של מוטי רמז מהריאלטי "המרתון"
> מוטי רמז: "על החיים, הריצה ומה שביניהם"
> מוטי רמז: "נתקל באדיבות הישראלית"
> ראיון אישי בשוונג עם מוטי רמז
> לקראת הריאליטי "המרתון": הכירו את הדמויות

אמנם שאלתי את עצמי איך לא השכילו מנהלי האתר לפתוח קטגוריה "רץ מרתון, סיים ב 6 שעות ו-11 דקות ודפק את הגרמנים ב 4 דקות", שם אולי היה לי סיכוי להגיע לשלישייה הפותחת, אבל את שימת ליבי תפסה ההגדרה "משפיעי השנה בספורט",  משהו כמו "פרס מפעל חיים" באוסקר. אולי אצביע עבור דוח הועדה בעניין קיום ריצות ארוכות? חשבתי לעצמי, הרי אני עצמי ויתרתי על חצי מרתון תל אביב האחרון בגלל החום הבלתי נסבל (וגם בגלל שאשתי הבהירה שאצא לריצה "על גופתי המתה" ובא לי להיות איתה עוד כמה שנים). ואולי לאנטוניו סנטורי שהמושג מפעל חיים נכתב בשבילו? וזהבה שמואלי? פעמיים רצתי את "מרוץ אייל" פנינה אמיתית בנוף המירוצים שלנו. גם כרצה היא היתה סמל לספורטיביות טהורה אל מול ה"ספורטאיות" כדוגמת קוך המזרח גרמניה או קרחטובילובה הצ'כית שהונדסו כדי לרוץ ועיוותו לעד את טבלת השיאים בריצות הנשים. ושי ראשוני. לקרוא עליו ולבכות, ולהתפעל, ולהעריץ ולבכות. הוא הרבה יותר מאשר "איש משפיע" הוא אדם נשגב.

היה לי את זה ברגליים
אבל את הקול והלב אני נותן לקואץ' גלעד קובו. גם במהלך שמונת חודשי העבודה האינטנסיבית לקראת המרתון וגם בתקופה שחלפה מאז למדתי על האיש היקר הזה. אני מרשה לעצמי להיות קצת מליצי ולצטט את חז"לינו חוכמתם לברכה: "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".

האיש מציל נפשות ואני אומר זאת מנסיוני הלגמרי אישי. היכולת שלו לחדור לתוך הנשמה, בדרכו האופיינית של "הקצין והג'נטלמן" המשלבת קשיחות ורוך בדיוק במידות הנכונות. הבנייה ההדרגתית של היכולות הפיזיות, לצד עמוד שדרה מנטלי שיכול להתמודד עם האתגרים המפוארים. האימונים המגוונים וההכרה שגם בתוך הקבוצה הוא מזהה בכל אחד מאיתנו פרט הראוי ליחס אישי, היא מופלאה.

גלעד לקח את המושג אהבה והטמיע אותו בהתייחסות, בדרך האימון, בגישה. נקודת המוצא היא טוטלית – לא רק שיפור היכולות הגופניות אלא, גם טיפול באספקטים נוספים: תזונה, רפואה, פסיכולוגיה, מרקם חברתי. במהלך האימונים למרתון לא הצלחתי לרדת מ-3 שעות בחצי המרחק. רצתי 21 ק"מ שלוש פעמים בזמנים של 3.04-3.09 שעות והתחלתי לפקפק האם וכיצד אוכל להשתפר. גלעד טען ש "יש לי את זה ברגליים" וכדי להוכיח הוא הגיע לביתי בשעה 4 בבוקר… יחד רצנו כשבמהלך הריצה הוא מעיר, משפר, תומך ומלמד. כשסיימנו הראה השעון 2.42. היה לי את זה ברגליים.

ברור לי שקובו אינו היחיד, שמעתי על מאמנים נהדרים נוספים. אבל כאן ועכשיו אני מצביע לגלעד. הוא הראה לי ולעוד מאות אלפים על גבי המרקע כי שיפור הכושר והסבולת הם יעדים אפשריים ושחלומות יכולים להתגשם.

מוטי רמז  רץ בקצב שלו