אברום בורג על ההבדל בין הדור של הוריו לדור שלו, מה הקשר להבדל בין רצי עילית לרצים חובבים ולשעון הדופק
מאת:אברום בורג
בכל שנה מתחילים מיליונים של אנשים לרוץ. ברחובות, בשבילים, בפארקים, בחופי הים ובחדרי הכושר. לאבא שלי זה לא היה קורה. על פי חשבוני מיום הולדתו ועד לדרכו האחרונה, כולל 200 המטר שבין בית ההלוויות לקיברו הוא לא הלך במצטבר יותר מ 750 מטר. אז, בימים הראשונים של ההיסטוריה, בריאות הצטיירה עם שמנמנות ועל פי זה הוא היה בריא מאד. היום המושגים השתנו. הבריאות, המראה וההנאה הם רק חלק קטן ממגוון הסיבות וההסברים ל“למה אני רץ“.
ההסבר הפשוט ביותר הוא שאני רץ כי אני יכול. אבל למה אתה יכול? כי הנפש המודרנית השתנתה, כי הגוף המודרני אחר והטכנולוגיה העדכנית ביותר תומכת בי לאורך כל הדרך. פעם אדם הכיר את העולם שהיה בטווח הליכתו, לא הכרת את העולם שמעבר לך. אחר כך בייתו את החמור, הסוס והגמל ואופקיו של האדם התרחבו מאד, עד טווח ההגעה של בהמות הרכיבה והמסע. עם האנייה, המטוס ומעבורות החלל אין יותר משמעות למקום ולגבולות. אל הטווחים האינסופיים הצטרפה רפואה שהאריכה את תוחלת החיים אל סף הנצח.
סבתא שלי נפטרה בגיל ארבעים. שני סבותי בגיל חמישים ושבע. אבי ואימי, לעומתם, האריכו ימים עד לעשור התשיעי והעשירי לחייהם. ובנוסף לכל אלה באה לעולם טכנולוגיה חדשה ומאפשרת. בזכות כל אלה אני מסוגל היום לרוץ למקומות שאבות אבותיי לא הרחיקו עדיהם כל ימי חייהם, הקצרים. מהר יותר, רחוק יותר ונוח הרבה יותר. כי הנעליים מפנקות, המזון מזין. ו…יש שעוני דופק.
בהרבה מאד פורומים ניתן למצוא את הדיון הקנאי כן או לא שעון דופק. אני חושד שמרבית המשתתפים נחלקים לשתי קבוצות שונות של בעלי חיים. רצי העילית מכאן והמקרטעים, כמוני, מכאן. כל הרצים המוכשרים האלה, שנולדו עם אחוזי שומן שליליים, שהרגליים שלהם ארוכות, אין להם פלטפוס יהודי כלל והדופק שלהם אף פעם לא עולה על חמישים פעימות לדקה, גם בסוף הספרינט הארוך ביותר בעליה התלולה ביותר, לא צריכים כלום. תן להם נעליים וזמן פנוי והם כבר ירדפו אחרי הרוח בשדה וישיגו אותה.
"רוצים לגמוע מרחקים של סוסים ואיילות במהירות סבירה ולא יכולים אחרת"
למצולמים אין קשר למאמר
אבל אנחנו בני התמותה, הדומים במרקם שלנו לאבי המנוח, רוצים לגמוע מרחקים של סוסים ואיילות במהירות סבירה ולא יכולים אחרת. בעבורנו, שעון הדופק, הוא לא מותרות. הוא המפתח החיוני, הבסיסי ביותר, לריצה טובה יותר, נכונה יותר ובריאה. שעון הדופק ללב הוא מה שהנעל לרגל. אנחנו, המוגבלים, מסוגלים להשתתף במרוצים, להתאמן ולהרחיק רוץ רק בזכות הידיד הדיגיטלי שעל פרק היד. הדופק קובע לנו אם האימון קשה או מתון. אם אנחנו באזור שריפת השומנים או הפחמימות. אם אנחנו מגזימים או מתואמים. הדופק הוא המטרונום של הרץ, הספידומטר ומד הסל"ד. על פי נקישותיו תיבנה הפרטיטורה כולה.
איזה שעון דופק? אין לי הרבה מדי ניסיון. שנים ארוכות רצתי עם פולאר והיום אני מכור לגארמין. אבל ישנם עוד סוגים וכולם טובים. העיקרון פשוט: כל שעון שיש לו רצועת חזה יכול לעשות את העבודה. מכאן השיקולים הם של נוחות שימוש, פינוק, ופונקציות נוספות. אבל הבסיס הוא מדידת הדופק. אחר כך צריך ללמוד כמה מיומנויות יסוד; מהו דופק מקסימאלי, מה טווחי הדופק של כל סוג אימון ועוד כמה דברים פשוטים מהסוג הזה, וזהו.
ונותר רק עוד נושא אחד, הכי חשוב! אחת לכמה זמן צריך פשוט להוריד את הרצועה מהחזה, להסיר את השעון מהיד ולרוץ על פי התחושה בלבד. מהר, לאט, ארוך או קצר. הכל על פי הכיף. כי כמו שכתב בזמנו רבי יהודה הלוי: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם…" ואנחנו הרי רצים כבני חורין, רצים בשביל החירות והחופש ולא מכורים כלל.
