" הריצה היא כמו קרשנדו מוזיקאלי, בו עוצמת המוזיקה הולכת וגדלה, כך עוצמת החוויה הולכת ומתגברת." מאמן הריצה דניאל קרן כותב על רגע של השראה מריצה ארוכה ומתארכת
מאת:דניאל קרן
מוזר העסק הזה שנקרא ריצה. כמו תינוק, הוא נולד בחבלי לידה קשים. השעון המעורר קורע אותנו מהשינה המתוקה, מהמיטה החמימה והשמיכה העוטפת. כוח רצון עז של פלדה מחושלת שולף אותנו מתוך החום הנעים אל צינת הבוקר, והנה אנחנו מוצאים את עצמנו, קבוצת רצים, על גדות הנחל, בעיבורה של עיר, בשולי כפר, מתחת לגג המעניק לנו מעט הגנה מהגשם ומהקור הנושך. כחברי מסדר סודי, מתכנסים חבריו עם אור ראשון בתחילתו של שביל, עומדים שלובי ידיים ומכונסי כתפיים, מנסים לשמור על מעט החום שעוד אופף אותנו, ממעטים בדיבור, מבינים ללא מילים האחד את השני. והנה מתחילה הריצה. בהתחלה, הגוף מורד, מתעקש ומתקשה ואט אט הוא מתרכך, מתרצה ומתנחם. הקור כבר אינו מפריע, נהפוך הוא, במין קסם של כלים שלובים, חום הגוף וקור הסביבה מאזנים האחד את השני כמו מאזניים מדויקים.
מאבק הבוקר נשכח מזמן והוחלף בהרמוניה. נוקשות הגוף הומרה בתנועה זורמת והפה הקפוץ של קשיי הבוקר מחייך, שמח לספר את סיפור האתמול, רוצה לשתף ולחלוק. הריצה, כמו קרשנדו מוזיקאלי, שבו עוצמת המוזיקה הולכת וגדלה, כך עוצמת החוויה הולכת ומתגברת. עמוק בתוך הריצה הגוף נע מעצמו, צעד רודף צעד, קילומטר דוחק את זה שמאחוריו והנה אנחנו כבר בקילומטר האחרון של הריצה, הריצה כבר ממש לפני סיומה והמוזיקה עוד הולכת ומתגברת. ואנחנו כבר בהליכה שאחרי הריצה, ועדיין החוויה רק הולכת ומתחזקת וכשאנחנו עוצרים ויושבים, רק אז מלוא עוצמת החוויה נוחתת עלינו. כמו מי שירד מקרוסלה ובהיעדר תנועה כל חושיו ממשיכים להסתחרר, כך הרצים, בהיעדר תנועה חושינו נדרכים, מתעצמים, מתרגשים ומבינים: כדאי היה לקום היום השכם בבוקר.
