מאת ארבעה ספורטאים – אשלגי, בורג, שוחט וזיסר
שאלה קשה ומאוד מטרידה התעוררה במהלך החגים העוברים עלינו לטובה. שאלה שראשיתה במחשבות ותחושות, המשכה בהשוואות בין העבר להווה, וסיומה, יש לקוות, בבדיקה עצמית כנה נטולת פילטרים ככל שניתן. בסופו של דבר, זוקקה השאלה למילים פשוטות – האם הספורט הוא הדת החילונית החדשה? בפרויקט מיוחד ויוצא דופן, מביאים ארבעה ספורטאים חושבים וכותבים, את המענה האישי שלהם לשאלה
מאת:חגי אשלגי, אברהם בורג, נחשון שוחט, אילן זיסר
חגי אשלגי
האם הסבים והסבתות של אותם ספורטאים היו שוקלים להשתתף בתחרות ספורט ביום כיפור?. ואם הסבים לא, אז מה זה אומר על נכדיהם שמשתתפים היום? האם אצל חלקנו הדת היהודית פינתה לצדה (ולעתים גם במקומה) מקום לדת אחרת – דת שהאמונה שלה היא בהגשמת העצמית דרך בריאות הגוף וההישגיות הספורטיבית?
המאמר במלואו כאן
אברום בורג
הדיון הזה מענין. ראשית בגלל קווי הדימיון המרתקים בין הטקסיות הדתית למנהגים הספורטיביים; בגדים מיוחדים, מנהגי אכילה מאפיינים, אדמו"רים (מאמנים וספורטאים) נערצים, נביאים ומייסדים קדמונים, טקסטים קאנוניים והחשוב מכל המוני מאמינים השותפים כל אחד בדרכו בחוויה שהיא גופנית ורוחנית יחדיו.
המאמר במלואו כאן
נחשון שוחט
כמו הדת, גם הריצה מורכבת מריטואלים. מהמתגברות בחימום ועד לסדר הפעולות המדויק בסיום האימון; מ"אימוני הדגל" ועד למסורת הטקסית של הריצה הארוכה האחרונה (בפיהם של רוב החוגגים – "המסכמת"); מהשיר הקבוע להגברת הריכוז לפני התחרות ועד לעיתוי המדויק של החלפת החולצה לגופיה. ובמבט רחב יותר, בעצם ההתמסרות לשגרת הבוקר אנחנו מאמצים ריטואל אישי, התחדשות שבה אנחנו פותחים את היום. שחרית, אם תרצו .
המאמר במלואו כאן
אילן זיסר
התעסקות רצינית בספורט, במיוחד ברמה החובבנית ובמיוחד בגילאי אמצע החיים, נושאת איתה מאפיינים דתיים מסוימים. תורת הגמול משחקת תפקיד חזק. רוב המתאמנים מאמינים בכך שהם יקבלו תמורה למאמצים, ירידה במשקל, בריאות טובה יותר או אפילו חיים ארוכים יותר. יש לנו חכמי דת מקומיים, גורואים שלנו. ה-"מאמן" יכול להתחרות במקרים מסוימים עם רבנים על ליבם של אנשים.
המאמר במלואו כאן
