אבי ז"ל הלך לעולמו כמה ימים אחרי הימים הנוראים. ביום הכיפורים האחרון לחייו הוא כבר היה מאושפז עם מעט תקווה להחלמה. נשארתי איתו בירושלים. זאת הייתה הפעם הראשונה מזה עשרות שנים שהייתי בעיר הגדולה, ביום הנורא והגדול הזה
מאת:אברהם בורג
את ערב החג חגגתי איתו; אבא ובן לבד, יחדיו, בשארית דרכו האחרונה. התפללנו יחד, בכיתי הרבה ואהבנו בלי קץ. עם תום התפילה חיבקתי אותו באהבה גדולה ויצאתי לדרכי לחדר בו ישנתי. הלכתי ברחובות וכולי הלם. עשרות, מאות, אולי אפילו אלפי אנשים גדשו את הרחובות. בשונה מהשקט שאפף את העיר בימי ילדותי הרחובות המו אדם. וכולם; גברים, נשים וילדים נוסעים הלוך ושוב על אופנים.
מדי פעם חצו את דרכם מתפללים שחזרו זה עתה מבית הכנסת השכונתי. פתאום שמעתי את אחד הילדים שואל את אבא שלו: "אבא, למה הדתיים צמים ב'חג האופנים'?
לא קל היה לי הלילה ההוא. מצד אחד העצב הנורא על הפרידה הקרובה מאבא יקר והאהוב, ומצד שני תהיה עמוקה על שאלתו התמימה של הילד הירושלמי הכנה והישיר. שני תהומות פעורים ביני לבין העולם וגשרים ביננו אין.
למחרת, השכם בבקר, חציתי את העיר חזרה אל בית החולים. הפעם היו הרחובות כמעט ריקים. שקטים בדממת חג, ביראת כבוד מרוממת. פה ושם חמקו בשקט כמה מתפללים משכימי קום, וזהו. אחרי כמה שעות של תפילה מרגשת, משמעותית ומשותפת כשאבא נע ונד משני צידיו של סף ההכרה, הוא עייף ושקע. לך, תחזור בערב! ציוותה עלי האחות הרחמנייה והנחושה.
החלפתי את בגדי החג החגיגיים בבגדי הריצה שתמיד איתי ויצאתי לדרך. רצתי עשרים ק"מ מירושלים לביתי שבנטף. כביש מספר 1 היה שומם לחלוטין והריצה בעליותיו הייתה מדהימה. הטבע עוד היה חם ויוקד אבל שקט, עוטף ויפה עד כאב. רצתי לאט, מכובד הצום, מקושי העליות, מנסה למצות כל רגע. שעתיים עמוקות של משמעות טהורה. הרגשתי טוב ונכון יותר מכל ימי הכיפורים שחגגתי עד אז (ומאז). התעלות הנפש של ממש. נכנסתי הביתה בהפתעה, הצטרפתי לאהובי ליבי ויחד הלכנו לתפילת נעילה. כדי לבקש רחמים ב'שעת הרחמים', לבקש 'מחילה בשעת הנעילה'.
המילים לא דיברו אלי כלל. הדם עוד פעם ברקות. והמחשבות עוד הטריפו לי את התודעה. התברר לי שבעצם יש דרכים רבות באמצעותן אפשר להתעלות, להתנקות, לסלוח ולהתחדש. גם בלי המילים הפורמאליות והמנגינות המסורתיות. ואם אפשר להגיע אל שיאיו של יום הכיפורים בריצה ארוכה ומופלאה למה, בעצם אי אפשר לכפר ולהתכפר ב'חג האופנים'?
נא לא להגיב כאן אלא רק בריכוז המאמרים- כאן
הבלוג של בורג בשוונג– אדם בתוך עצמו הוא רץ
אברום בורג – רץ חושב רץ חושב
