המאמן ליאור זך-מאור יכתוב בשוונג בחודשים הקרובים טור אישי על ההכנות שלו לאליפות העולם בחצי איש ברזל

לקריאת טור מס' 1 | טור 02 | טור 03 |

התקופה הנוכחית שבה אני מתאמן הרבה פחות, בהשוואה לשנים האחרונות, מביאה איתה דילמות ואתגרים לא בהכרח פחות קשים. אין לי בעיית מוטיבציה ומוסר העבודה שלי תמיד היה בסדר. בתור ילד שיחקתי כדורסל וחלמתי להיות דראזן פטרוביץ'. בכל יום הייתי זורק את התיק של בית הספר, חוטף איזה משהו לאכול, ועף למגרש הכדורסל במושב. הביתה הייתי חוזר בדרך כלל רק בערב. בגיל 14-15 כבר הייתי הולך למגרש עם פתק של רשימת תרגילי שליטה בכדור שגרשון דקל המיתולוגי הורה לנו לבצע. 3,000 הקפצות ביד החלשה, 200 העברות בין הרגליים בהליכה, וכדומה. בגיל 16 כבר הייתי נוסע באוטובוס לאימון באוסישקין ישר מבית הספר. ה"כישרון" שלי היה מוגבל אבל מוסר עבודה היה לי.

לגייס 50 איש לרכיבה לאילת או לחרמון זה עניין של 5 דקות במקרה הרע | צילום: צלמי שוונג

מוסר העבודה הזה הלך איתי ליחידה קרבית בצבא ואחר כך לאופני הרים, למרתון, ומשם לטריאתלון. כן, עד היום אני מאמין בעבודה קשה. בלי מוסר עבודה הגנטיקה והכישרון של ספורטאים ישארו תמיד על המדף חסרי שימוש. למעשה הרבה מהספורטאים הכי "גנטיים" לא ממצים את הפוטנציאל הגופני שלהם. לא בכדורסל ולא בספורט סבולת. ההצלחה בגיל צעיר באה להם בקלות מדי, והם לא מפתחים את האופי והתכונות ההכרחיות להתמודדויות עתידיות.

עוד כתבות של ליאור זך-מאור
"גם מרתון קל הוא קשה"
"מצאתי משהו מעניין לעשות בקיץ"
"העולם שייך לצעירים, אבל קודם שירוויחיו אותו"

מוטיבציה

מרבית ספורטאי הסבולת החובבים בארץ לא סובלים לדעתי מבעיית מוטיבציה. למעשה, אני חושב שרבים מהם דווקא סובלים מעודף מוטיבציה או ממוטיבציה שאינה מנותבת לאפיקים הנכונים. הבעיה העיקרית לדעתי הינה הסלידה מאימונים אפורים והחיבה היתרה לאימונים "הירואיים".

תרבות הפייסבוק ונגזרותיו מקדשת "מבצעי גבורה" שאפשר להתגאות בהם ולקבל עליהם לייקים כאלה ואחרים. קשה לגייס אפילו שותף אחד לאימון ריצה של 15 ק"מ קל בראשון בבוקר, או לאימון שחייה מונוטוני של 4 ק"מ בראשון בערב. אבל לגייס 50 איש לרכיבה לאילת או לחרמון זה עניין של 5 דקות במקרה הרע. יש מוטיבציה. אבל בעיקר כשזה מגיע למשהו שיסב לספורטאי אושר וסיפוק מיידי ושאפשר לראות ולהראות. למי יש כח להקפיץ עכשיו  פעמים ביד החלשה? ואיך זה בכלל מקדם אותי? תן לזרוק שלשות. העניין הוא שתחרויות סבולת "מנצחים באמצע השבוע". בעבודה המונוטנית, הסיזיפית והאפורה שאף אחד לא רואה ואין מה לספר עליה. לא באימון הארוך "המטורף" של שבת שבסופו כולם העלו לפייסבוק תמונות של השעונים.

לא חייבים תמיד לחפש את ה"חזקים", באימונים | צילום: thinkstock

כמעט מאותה סיבה הרבה ספורטאי סבולת חובבים הופכים אמצעי למטרה. מצד אחד לא תמיד יש להם חשק לקום בבוקר לרוץ 15 ק"מ קל, מצד שני כשהם מגיעים לאימון ריצה קבוצתי בפארק או באצטדיון חשוב להם לרוץ הכי מהר שהם יכולים ובעיקר חשוב להם לרוץ "עם החבר'ה החזקים". אותו דבר קורה בחלוקה לדבוקות ברכיבה או למסלולים בברכה. מוטיבציה מוכוונת אגו שלא תמיד מופנית לאפיקים השכלתניים הנכונים. לא חשוב לאן וכמה רוכבים, העיקר לרכוב בדבוקה "אחת".

ההבדלים בין מה שהספורטאי רוצה, יכול, וצריך-לעשות

מדוע הם עושים את זה? התשובה היא מאוד פשוטה – הם רוצים והם יכולים. בא להם לרכוב לחרמון או לרוץ עם החבר'ה החזקים והגוף שלהם מסוגל לעמוד בזה. לרכוב לחרמון או לטפס את מעלה עקרבים זה כיף. לשבת שעתיים על הטריינר לפעמים פחות. אם הם ספורטאים מאומנים ומנוסים הם גם באמת יכולים לעשות כמעט כל מה שבא להם. אבל זה לא בהכרח אומר שזה מה שהם צריכים. שזה מה שיקדם אותם כספורטאי סבולת ויקרב אותם למטרות שלהם. שלא נדבר על פציעות.

התקופה הנוכחית מעמידה אותי בדילמת "רוצה-יכול-צריך" אולי יותר מאי פעם בעבר. אני לא בכושר ועליתי במשקל. כשאני מגיע להתאמן עם הקבוצה באצטדיון למשל, נורא מתחשק לי לרוץ עם אחת הדבוקות המהירות. כמו שאני עושה לפעמים בתקופות שאני כן בכושר. אני אוהב לרוץ בקצבים האלה. זה כיף. אני גם מאמין שאם אקרע את עצמי יש מצב שאני יכול גם במצבי הנוכחי. אבל אני לא עושה את זה. אני לא עושה את זה כי אמנם אני רוצה ו-(אולי) יכול אבל עמוק בפנים אני יודע שזה לא מה שאני צריך. שאני לא שם. שזה לא נכון עבורי. לא כרגע. שאם אנסה לרוץ בקצבים האלה זה יעשה יותר נזק מתועלת. במקרה הטוב לא אהיה מסוגל ללכת במשך יומיים אחר כך, ובמקרה הגרוע אמתח שריר ואהיה מושבת לתקופה ממושכת. אני שם את הרגש בצד ומנסה להתנהל שכלתנית. דבוקה 4, דבוקה 5, דבוקה 18, זה לא משנה. העיקר לרוץ בקצבים שמתאימים לכושרי הנוכחי ובאופן שישרת אותי בצורה המיטבית. זה שפעם רצתי בדבוקה מסויימת ומתישהו בעתיד אולי אחזור לרוץ בה – לא רלוונטי כאן ועכשיו.

מי שישים את האגו בצד, יראה תוצאת | צילום: thinkstock

הגישה המקצועית שאני מנסה להנחיל בעבודה עם ספורטאי סבולת מבוססת הרבה על פרדיגמת "רוצה-יכול-צריך" השאלה המרכזית והכמעט יחידה שמעסיקה אותנו הינה – מה הספורטאי צריך לעשות? מה הוא צריך לעשות העונה בכדי להשתפר? איזה תחרויות? באיזה ענף או מרחק להתמקד? מה הוא צריך לעשות היום? מה מחר בבוקר? מה במאקרו ומה במיקרו?

להרבה ספורטאים חובבים שמצטרפים אלינו לוקח זמן להבין ולהטמיע את הגישה הזאת. להפסיק להתנהל בצורה שמבוססת על האגו ועל מה שהם רוצים ויכולים. אבל ברגע שהם מצליחים ולומדים בהדרגה לשים את האגו בצד הם מתחילים לראות את התוצאות. בהתחלה בקצבים באימונים ואחר כך גם בתחרויות. זה לוקח זמן וזה תהליך מנטלי לא קל. צריך להיפטר מהרבה הרגלים רעים ולהילחם באינסטינקטים האנושיים. אבל מי שצולח אותו ושורד אותי (זאת לא טעות כתיב) משתנה כספורטאי מן היסוד.

השפעת ההתנהלות על עקומת השיפור

אני מאמין שאם שני ספורטאים תאומים זהים יתחילו מאותה נקודה כאשר אחד מהם יתנהל על פי מה שהוא רוצה ויכול לעשות והשני על פי מה שהוא צריך – בתוך שנה שנתיים יווצר בניהם פער של לפחות 10% ביכולת לטובת זה שהתנהל שכלתני (מה שצריך לעשות). זה אולי לא נשמע כל כך הרבה אבל בזמנים מוחלטים מדובר על מרתון של 3:20 לעומת 3:40 או איירונמן של 9:59 לעומת 11. למעשה, אני רואה את זה קורה אל מול עיני כבר כמה שנים. כמובן שההוא שהתנהל לפי מה שהוא רוצה ויכול יטען להגנתו שיותר חשוב לו להנות מהדרך מאשר התחרות עצמה ושרק ככה הוא נהנה. וואללה? לעשות את אותן תוצאות במשך שנתיים למרות שאתה מתאמן מאוד קשה ולבלות שלוש פעמים בשבוע עם מחטים וחשמל על מיטת הטיפולים איכשהו לא נשמע לי כל כך כיף…