שעות בנינו לבין ערב ראש השנה תשע"ב. לא יכולתי להתעלם מהסמליות של ראשי התיבות: תהיה שנה עתירה ברכות. זהו טור הנכתב מהבטן והלב כשהשכל משמש רק למה שהיה כראשי התיבות- שכר לימוד
מאת:יאיר בן עמי
באמצע השבוע פיניתי לי כמה שעות בוקר לקריאה ועיון מעמיק בדו"ח השופטת ציפורה ברון על פרשת שפירא – בר אור. אף על פי המשפט, האחרון המתנגן כה יפה וכמעט כחרוז, לקח לי כמה שעות לזהות את העובדה כי לא הצלחתי לנתק שכל מרגש וכי מרה שחורה עטפה אותי במהלך קריאת המסמך הקשה. בערבו של יום, לאחר שיחות עם לא מעט אנשי ספורט, מכל הגוונים והצורות, דווקא הצלחתי לעודד, בעיקר, אותם.
ערב שבת, אחרון לשנת תשע"א, דומה כי, ראשי התיבות (תהיה שנה עתירה איבה) הגשימו עצמן. אומנם רגילים אנו בשנאה ואיבה מבחוץ אך אין הדבר צריך להיות כמובן מאליו בתרבות הפנאי שלנו, אנו פנימה כאדם לחברו. קנאה היה מהמצרכים הקלים ביותר להשגה בארץ זבת ובספורט הישראלי אולי יותר מכל.
בשבת האחרונה של תשע"א ראיתי חמש פעמים את שהיה כה נדיר לראות ולו פעם אחת בסופי שבוע של ספורט ברמה העולמית הגבוהה. בממלכתו של המלט, יציר פרי המחזאי הגדול בכל הזמנים וויליאם שקספיר, יזנקו שלושה רוכבי אופניים צעירים לאליפות העולם במרוץ הכביש. כיממה לפני פורסם כי רוכב אופניים ישראל קיבל חוזה מקצועני קבוצת פרו טור מאותה מדינה ובבעלותו של מנצח הטור דה פראנס מדנמרק. עכשיו רק נותר לנו לקוות כי נחזה בהמשך מוצלח ולא בסיום הדומה לטרגדיה של המלט.
סוף עונת מרוצי האופניים בעולם מגלה מציאות שטרם הייתה בספורט האקטיבי הישראלי. רוכב ישראלי, רן מרגליות, עם חוזה מקצועני בקבוצת הדרג הבכיר בעולם. עוד רוכב, ניב ליבנר, עם חוזה בקבוצת הדרג השני. רוכב ישראלית, מיכל אלה, בקבוצת דרג. שלושה נערים באליפות העולם. גם בטריאתלון יש תחושה של שונה בהצטרפות הישגיו של רון דרמון אל התאומים אלתרמן וגם את פני ביאסרון נכון להזכיר והרשימה מתארכת כשבוחנים את ענף אופני ההרים.
השאלה המתבקשת היא האם אלו מעידים על שינוי או זהו רמז לבאות. אם שואלים את תמיר אשל, מי שהיה מאמן נבחרת ישראל באופניים במשך רוב העונה האחרונה ומכאן גם מכיר באופן אישי את הנערים הישראלים, התשובה מעט מורכבת אבל מעודדת. אשל אומר כי מה שהפעם היה מאפיין של בודדים או אפילו בודד הוא היום הוא של רבים. הוא מצביע על היכולת של מאמני אופניים כעוז דודאי, אילן אולמן, תומר בארי ואחרים להתפרנס בכבוד מעצם רצונם לגדל בסבלנות והשקעה רבה, רוכבי אופניים טובים ולא במקרה אלו הם גם המאמנים אשר אצלם מתאמנים רועי גולדשטיין, בן אינהורן וגיא גבאי, המרכיבים את נבחרת ישראל במרוץ הנערים של אליפות העולם.
אין מקריות גם בזהות של חלק ממובילי הענף. יו"ר האיגוד, בוני אשל, באה ממדינה בה "הגישה לאליפות לאומית היא לנצח את העולם" כפי שמגדיר זאת תמיר אשל. זה גם לא מקרה כי השניים נושאים את אותו שם המשפחה כי הזוגיות שלהם כללה מסע מופלא של אופניים ברמות העולמיות הגבוהות ביותר כשבוני אשל התחרתה באליפויות עולם ועוד הרבה טרם הם הביאו לעולם ילדים משותפים.
בשיחה עם בוני אשל, ערב הזינוק של הנערים לאליפות העולם, היא מצביע על מוכר לנו כל כך בתרבות הישראלית בכלל ובספורט של מקומותינו בפרט- חוסר סבלנות. אשל הייתה שם, כאלופת ישראל באופניים, טריאתלון ודואתלון, בתקופה בה הונחו יריעות הבסיס לאופיו של הספורט האקטיבי הישראלי. אחרי יהודה גרשוני, עמוס גרי, אביב טולדנו ובבקשה סליחה מאלו אותם ששכחתי, היו שם נמרוד דובינסקי, אילן אדילסון, עידו סירקין, בני לוברנט ואחרים שיצאו להתחרות בדבוקה של התחרויות באירופה. היום כמעט כל השמות האלו מוכרים כמאמנים של הקבוצות המובילות של ענף האופניים הישראלי. ההברקות של העושר הקודם, כמו של לאה גולדשטיין או שני בלוך היו בולטות אך היו עוד לא מעט ניסיונות של ספורטאים אשר נעלמו בענף אשר התנהל באופן בו לא הצליחו ליצור המשכיות אלא הפסקות בהתקדמות.
נקודת הזמן העכשווית רומזת כנראה על נבטים מהם אפשר אולי יהיה לראות את פרחי העתיד. עומק איכותי הוא עדיין חלום הנראה רחוק אבל בסיס לקיומו אנו נראה, בדמותם של שלושה נערים, בדבוקה של אליפות העולם לנוער.
מהצד האישי שלי נראה כי המשתנה הגדול ביותר, אותו אפשר לזהות בחלק מהאיגודים, היא העובדה כי ספורטאי ייתקל בפחות הפרעות כשינסה להתקדם. אמרה לי ספורטאית מהבכירות שהיו באחד מהענפים האקטיביים: "אם בכל מדינה הספורטאי המצטיין יקבל רוח גב בישראל הוא יאבק ברוח נגדית" וכוונתה הייתה להתנהלות ראשי האיגודים. בשבועיים האחרונות עסקנו בזה בשוונג. בוני אשל אומרת: "זה יהיה קל מדיי ואולי גם לקיחת קרדיט לא לנו אם נחשוב שאנחנו אחראים לשינוי אבל יש משהו במה שאתה מגדיר אי הפרעה ואולי כאן בא הניסיון שלנו ממה שחווינו לידי בניהול".
מדלייה באליפות העולם אינה מילה גסה בין אם השיחה נערכת עם תמיר או בוני אשל. הם מאמינים כי שלושת הנערים המייצגים את ישראל ומדגישים כי לא רק הם, ניחנים בכישרון והראש להגיע לכל הישג. שניהם גם מציינים את הדרך כדבר החשוב ודומה כי בדבריהם אפשר להרגיש את עיקר הזרעים לשינוי גישתי בלעדיו לא יכול לבוא שינוי הישגי.
ענפי הספורט האקטיבי בישראל עוד רחוקים מאוד מלקבל את הטפיחה על השכם ודברים רבים עוד צריכים לקבל את הרוח הגבית או לפחות את מצב אי ההפרעה אבל עם שנת תשע"ב נקווה כי אנו באמת רואים את הברכות לקראת השינוי המיוחל.
אסיים בתקווה גדולה כי כל אלו אינם חלום בר חלוף. כי אותם ספורטאים אינם תוצר הסתגלות למציאות רבת שנים, אשר גדלו למרות ולא בזכות והכל עוד יתגלה לנו כמה שהיה הברקה נקודתית מקרית. כי באותו שבוע בין תשע"א לתשע"ב לא היה זה פרפור שלא העיד אלא על המשך למה שיהיה אלא פתיחת הדלת לעתיד טוב יותר.
יאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת
