פעמיים בחייו, פגש יאיר בן עמי את אריק איינשטיין, פעם אחת על תקן זמר ופעם נוספת במגרש – שני המעוזות הבלעדיים של איינשטיין

מאת:יאיר בן עמי

אם היו אומרים לי אתמול כי כך ארגיש ואגיב למותו של אריק איינשטיין, כנראה שלא הייתי מאמין. הבוקר הבנתי כי איני מיוחד, כל מי שאני מדבר איתו מרגיש כמוני. העובדה ששתי פגישות, בזמן כולל של עשר דקות או פחות, הותירו בי חותם כה גדול מעיד כנראה על גדולתו של מר ארץ ישראל הישנה והטובה.

איני נוהג לצפות בערוצי הטלוויזיה הישראלית. בטח לא בערוץ ערוץ 2, את ערוץ 10 או 11 אני פותח רק כשיש שידורי ספורט שמעניינים אותי. אין לי מושג מה גרם לי לעבור לערוץ 2 אמש, אבל לא יותר משלוש דקות חלפו מאותו רגע שלחצתי 22 על השלט ועד שיצא פרופ' גבי ברבש וסיים את הודעתו ב"ואין מי שישיר לנו יותר".

עוד כתבות בנושא
> אריק איינשטיין, זמר, שחקן וספורטאי
> הפלייליסט של שוונג נפרד מאריק איינשטיין

זכיתי לפגוש את אריק איינשטיין פנים אל פנים פעמיים בחיי. הפעם הראשונה היתה כשהייתי נער, ממש בתחילת שנות השמונים. הוא הגיע להופעה באולם האזורי בעין השופט. חברי ללהקה סיפר לי על כך וגם על מנהגו לשחק כדורסל על מגרש הבלטות שליד הבריכה בעין השופט.

ממש ארבנו במגרש ולמזלנו הוא בא לזרוק לסל. לשמחתנו שלא ידעה גבולות, הוא הסכים למשחקון קצר. זהו, לא זוכר על כמה שיחקנו, מי ניצח ומה היה. אני כן זוכר שדאגתי לספר לו כי יש לנו להקה, ואנחנו שרים בהופעות את "צא מזה" לו קראנו "שוב לא שקט". שמחתנו הרקיעה לשחקים כשהוא הזמין אותנו לשמוע את החזרה של כיוון הבאלנס לפני ההופעה, במרחק הזמן אני נוטה לחשוב כי פשוט היינו נערים חוצפנים שביקשו לבוא והוא הסכים.

החזרה ההיא היתה מופע סטנד אפ מהמצחיקים שראיתי בחיי. היינו שם שלוש, אולי חמש דקות, בפינה העליונה של האולם ורחוק מהבמה, לפני שבא מנהל האולם ואל מול טענותינו קבע כי לא הגיוני שאיינשטיין עצמו הסכים לבוא והסביר לנו שכדאי לנו לצאת בעזרת רגלינו ולא בעזרת רגליו.

בערב ראינו את ההופעה. עד היום אני זוכר אותה כגדולה בהופעות שראיתי בחיי, את מורדי פרבר בענק על הגיטרה ואת אלון הלל שהגדיר לי מחדש את תפקיד המתופף בלהקה. ההופעות של דייר סטרייט בפארק, וסימון וגרפונקל ברמת גן נדחקו בדירוג, גם ההופעה שלו עם שלום חנוך בחוף אכזיב לא נחרטה בזיכרוני ברמה של אותה חוויה באולם האזורי של עין השופט.

הפעם השנייה בה פגשתי את איינשטיין היתה יותר מעשור וחצי לאחר מכן, בשנתי הראשונה ככתב עיתון "הארץ" במגרשי הכדורגל. זה היה במשחק של הפועל תל אביב, בבלומפילד. משחק של תחילת עונה. הוא ישב במרומו של יציע כמעט ריק לגמרי, במכנסי חאקי קצרים, חולצת טריקו אדומה ועם חבר. החלטתי שזה יוסיף לי נקודות, אם אצליח להביא ממנו כמה מלים לכתבה.

דיברנו על הפועל תל אביב, הוא אמר לי שהוא "מחזיק" מהמאמן של הקבוצה (אלי כהן) וזכיתי לדבר איתו קצת על אתלטיקה שהוא כה אהב. שיחה של 5 דקות, אולי פחות, בה ביקשתי רשות לפגישה נוספת, כדי לדבר על ספורט בכלל, "אין בעיה, 'תקשר", הוא אמר. זה מעולם לא קרה. באותה עונה כנראה התחזקה משמעות המשפט: " ואני חושב הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים – שאוכלים להם ת'לב". מלים שהוא עצמו כתב בשיר סע לאט וכחלק מחוויית תאונת הדרכים שעבר. משפט שהפך לנכס צאן ברזל בספורט הישראלי, והוא לא היה המשפט היחיד.

היו גם נכסי צאן ברזל שיצאו ממערכונים ושירים אחרים, כמו מערכון "הרומאים" עם המפה והיאללה בית"ר ואיך אפשר שלא להזכיר את השיר "ואלו שמות" שכתב עלי מוהר עליו השלום, הלחין יוני רכטר ואין מי שיכול היה להגיש כמו איינשטיין בעל יכולות המשחק האדירות.

איני חושב שיש מי שלא מכיר את עברו של איינשטיין כשיאן ישראל לנוער בקפיצה לגובה. את הסיפור שהוא סיפר לא פעם על התגובה של אביו: "אריק, אם כבר היה שיא, למה היית צריך לשבור אותו?!". איני יודע כמה מכירים את הסיפור בגינו הוא פרש – לאחר שלא צורף לנבחרת ישראל שיצאה לטורקיה. את שני הסיפורים האלו שמעתי לראשונה מעיתונאי הספורט הוותיק, אבינועם פורת.

זה היה כשנפגשנו לפני כמה שנים, ערב מרתון טבריה ושוחחנו על אנשים בעלי ידע נרחב בספורט. הוא אמר כי לדעתו אריק איינשטיין מכיל ידע נרחב מכולם. הבוקר שוב קראתי את אבינועם פורת מזכיר את הסיפורים.

אריק איינשטיין היה זמר ענק שנגע כמעט בכולנו. הספורט היה כנראה האהבה הגדולה ביותר שלו וזה בא לידי ביטוי בלא מעט משיריו וגם מערכונים. הסרט "עיניים גדולות" הוא אחד מסרטי הספורט הטובים, אולי הטוב ביותר, שנוצרו בישראל ואריק איינשטיין שיחק בו בתפקיד מרכזי, דווקא כשחקן מכבי תל אביב.

ככל שאנסה, גם עם כל הקלישאות כולן, לא אצליח לבטא את צערי על הפרידה ממנו. לא הכרנו באמת, למזלי הגדול פגשתי בו פעמיים ולמרות שבמצטבר אולי היו אלו עשר דקות מאוד משמעותיות ואל מול כאב הפרידה הבלתי ניתן להסבר, הוא כנראה היה הרבה יותר משידענו כל עוד הוא חי.

אריק איינשטיין היה בדיוק כשם אלבום המופת שהוציא – ארץ ישראל הישנה והטובה. אלבום שהפך לסדרה ובה מיטב הזמר העברי. תמיד היה באלבומים אלו סמליות בלתי נגמרת. אחרי מותו קיבלו השירים תוספת משמעות וערך מוסף. כל אחד ואחד מהם. השיר השני, באלבום הראשון, כנראה מבהיר זאת יותר מכל – "יכול להיות שזה נגמר" שכתב גפן, הלחין שם טוב לוי ואריק איינשטיין העניק ביצוע אדיר ועכשיו זה באמת מרגיש כנגמר.

          
הראשון באלבומי המופת. ארץ ישראל הישנה והטובה צילום: wikipedia

וידוי – רבים מערבי השבת שלי מתחילים עם השיר "פגישה לאין קץ". כשאני עובד בערב שבת אני סוגר את המחשב רק לאחר שאני מקשיב לשיר. אריק איינשטיין שר את המלים של נתן אלתרמן והלחן של נעמי שמר, בצירוף המושלם של כל מה שמוגדר אצלי כאהבה, ארץ ישראל ועונג של ערב השבת. עכשיו שמיעת השיר גורמת לי לבכי. "כי סערת עלי, לנצח אנגנך…", פתאום יש לזה משמעות גם בלשון זכר.

צילום דף הבית: itsik64

יאיר בן עמי
עורך לשעבר של אתר שוונג
בעל הטור מציאות נושכת