בשנה האחרונה חוויתי, מספר פעמים, את תעצומות הרגש הנפעמות כלעומת כל דבר הקשור ולו בעקיפין או קרעי רמזים לשבת וזאת דווקא משום תרבות ספורט. הדיון על ספורט בשבת או חג נפתח ולא לראשונה אלא מחדש כראוי לציין, בעקבות מאמרים אשר פורסמו בשוונג ושוב נוכחתי כי להישאר אדיש, כלעומת הנושא, זה נדיר
מאת:יאיר בן עמי
כחילוני הייתי רוצה לשמור על חרותה של השבת האישית שלי. כאחד משורה, בחברה המודרנית, האופיינית בשעות עבודה אשר אינן נפרדות משעות הבילוי ואינן יודעות את גבול השחר או שקיעת החמה, הייתי רוצה את תרבות הפנאי שלי כזו שאינה פוגעת בביתי ובאותה המידה בסביבתי. חלומות או מציאות? האם תרבות הספורט חייבת לבוא על חשבון התא המשפחתי, בלוי חברתי או מנוחה? האם כל שמירת שבת באשר היא תזוהה לעד עם דת ותמיד תפגע בכלל?
עת כתיבת שורות אלו אני יושב בביתי, לאחר מרוץ רב משתתפים במקום מרכזי, זוגתי מאחלת לי שבת שלום כסימן שאך לפני רגע היא הדליקה נרות. לא אין אנו בית בעל זיקה לאמונה דתית וגם שמירת מסורת אינה כוללת מעבר לארוחות משפחה. עבורנו השבת היא שקט, של התאוששות משבוע עבודה סוער וכלקיחת מנת אוויר ראויה, לקראת עוד שבוע של עבודה. שנינו עובדים בעבודות אותן בחרנו מאהבה למקצוע ושנינו חווים ריגושים ותעצומות נפש בהם אנו נישאים בין סיפוק אדיר ואכזבות אין כץ כמו שמחות גדולות כקטנות, משמעותיות או שלא וכאלו הנשכחות או נחרטות לעד.
כחילוני, במובן קיצוני ביותר של ההגדרה וללא שמץ של קשר לדת, אני עושה מאמצים גדולים על מנת לשמור על השבת שלי. פעם זה היה ביקיצה טרם שירת ציפור ויציאה לכביש כדי לדווש על אופניי. לפני כעשור וחצי כבר פרסמתי מאמר דעה על חשיבות שמירת השבת והאין קשר לשבת כשטענתי נגד קיומה של אליפות ישראל בסמוך לשכונה מאוכלסת שומרי דת.
בדיוק כך: שומרי דת!!! אין בין שמירת דת ושמירת שבת כמובן מאליו וגם אם כך זה מזוהה בישראל. כל אדם באשר הוא שומר על יום המנוחה שלו וספורטאי הפנאי באשר הוא ייתכן ויבחר את קדושת השבת שלו בריצה ארוכה או רכיבה על אופניים עם חברים בדיוק כפי שיש משפחות עבורן טיול השבת או הארוחה המשפחתית היא קדושת השבת.
בדיוק מבחירתו וחירותו של איש באשר הוא אני מוצא עצמי בייסורי אין קץ בבואי לבחון את תרבות הפנאי של ארץ זבת. מחר, עוד שבת אופיינית בין חודש ספטמבר לאפריל, יתקיימו שלל אירועי ספורט לכל אורכה של ארץ זבת. אך טבעי היה לי לבחור את אחד מאירועי הספורט ולהגיע כצופה או אולי אפילו משתתף. אך לא כך הדבר במציאות האישית שלי. למעלה מרבע מאה היה בילוי, רוב השבתות בבוקר, שלי באירועי ספורט. אם במאורגן או באופן אישי אבל תמיד על חשבון בילוי ערב שבת אשר עבורי היה מסתיים בשעות בהן חלק לא מובטל מהמשפחות מסב לארוחה המשפחתי ושעות לפני שאנשים יוצאים לבילוי ובידיעה כי שבת בבוקר אינו מחייב יקיצה מוקדמת.
שעות התחרויות, בשבת עם שחר, היא עוד מקובלת שאיני מסתדר עימה. מאז הצטרפתי למעגל העוסקים בתרבות ספורט הפנאי לא הבנתי את ההתעקשות על המוקדם, בשבת בבוקר או יום חול. מדוע אנו מתעקשים לקיים את הפעילות שלנו בשעות הנורמטיביות למנוחה. יש לי השערה כי אלו, שעות הפעילות, נכרכו עם הרגלי הקיבוצניקים אשר היו משכימים לחליבת הבוקר (או כל עבודה אחרת) וכשזו כבר לא הייתה מרכז חייהם התמלאו שעות אלו בתרבות אחרת. לא נשמע לכם הגיוני? ייתכן וזה אני, אשר גדלתי בקיבוץ, בו גם בשבת היינו מתעוררים בבתי הילדים לסדר יום מוקפד אם כי שונה במעט מימי החול.
בשיחות עם רבים, החל מספורטאים והמשך במארגני תחרויות ומנהלי קבוצות כמאמנים מצאתי מאפיין מאוד בולט. האנשים עימם שוחחתי התפלגו בצורה ברורה לתומכי תרבות פנאי בימי שישי לבין אלו שלא היה אכפת להם או שהתעקשו על השבת כיום של תרבות הפנאי הספורטיבית. רוב הוותיקים חשבו כי יום השישי מתאים יותר כמרכז תרבות הפנאי הספורטיבית וכדי לפנות את השבת. ככל שהנשאל היה ספורטאי וותיק פחות כך הוא אהב יותר את השבת כמרכז השבוע הספורטיבי שלו.
שני נושאים עלו במהלך השיחות. האחד הוא המשטרה והסכמתה או העדפתה לאבטחת אירועים בשישי או שבת. המשטרה בישראל אינה מתנגדת לאירועי ספורט ודווקא בשנה האחרונה מורגש שיפור גדול במערכות היחסים מול איגודים ומארגני תחרויות ולפחות על פי העדויות שהגיעו לכותב שורות אלו. גם משתתפי כנס "רוכבים בטוח" העידו כי הורגש לא מעט מהרצון הטוב של משטרת ישראל לטובת תרבות הפנאי בישראל. בטוחני כי המשטרה תדע לבוא לקראת אירועי ספורט במידה ואלו יתקיימו בשישי כפי שהוכח בתחרויות מרתון הגדולות בישראל, מרתון ג'ילט תל אביב, מרתון ירושלים ומרתון טבריה הנערך בימי חמישי כמסורת רבת שנים.גם חלק מאירועי האופניים בגדולים בישראל נערכים בימי שישי כמו סובב ווינר בתל אביב או רוכב ישראל החוצה את המדינה ובימי שישי כמעט על בסיס שנתי קבוע. גם חלק מתחרויות הטריאתלון הגדולות בישראל נערכות בשישי וכדוגמא טריאתלון ישרוטל ספורט קלאב באילת הנערך בימי שישי ושבת אך החלק הגדול של המתחרים משתתף בשישי.
הנושא העלה את שאלת תלמידי בית הספר ופעילויות שבת. זכורני, כילד בקיבוץ, את המקום שתפס הספורט בחינוך. מעבר לאירועי ספורט, אשר נערכו באמצע השבוע. כמאמן לא נתקלתי, במשך שנים, להתנגדות בתי הספר של הספורטאים שלי בבואי למנהלים או מורים ורק בודדים חשבו כי אין מהראוי לשלב פעילות ספורטיבית תחרותית או עממית בחינוך.
אז מה בעצם הבעיה? מדוע אנו ממשיכים ומתעקשים על קיום אירועי ספורט בשבתות והשכם בבוקר? האם זו רק מסורת, כפי שהיו מכנים זאת בקיבוץ: "התרגלות" או מעבר לכך? האם לא נשפר את איכות חיינו כשנקדיש את ימי שישי כיום תרבות הפנאי הספורטיבית שלנו ובזכות כך יתפנה לנו ערב השבת והשבת לטובת שאר מרכיבי החיים כמשפחה, תרבות הפנאי שאינה ספורטיבית וחיי חברה משופרים?
לא במקרה לא הייתה, במאמר, מילה על שני נושאים. האחד הוא שומרי השבת המפסידים חלק נכבד מאירועי הספורט והשנייה היא תרבות הקניות והסידורים אותם מקיים חלק מהציבור בימי שישי. נושא שומרי המסורת הוא מרכיב בפני עצמו, יהיה זה חטא להכלילו במאמר זה ומשום הראוי להעניק לו מאמרים נפרדים. בטוחני ומניסיון כי הספורט ההישגי בישראל מפסיד לא מעט כישרונות משום כריכתו של הספורט עם השבת. נושא הסידורים אינו קריטי לדעת כותב שורות אלו משום שתמיד, גם כשהשישי והשבת היו כמרכז שבוע העבודה שלי, לא מצאתי בעיה בקניות וסידורים במהלך השבוע.
השאלה האחרונה ואולי המתבקשת מכולן, היא האם כחלק מהתפתחות תרבות הפנאי של ארץ זבת גם יועברו אירועי ספורט נוספים לימי שישי או שלעד יתקיימו, חלק גדול, של האירועים בשבתות? תרבות הספורט בישראל היא צעירה ומתפתחת וכדי לגלות את התשובות נצטרך להמתין עוד שנים.
תצלום שער: מרתון "ג'ילט" תל אביב (למצולמים אין קשר לכתוב במאמר)
יאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת
