ספורטאי ישראל הם הטובים ביותר בעולם אבל אנו כמעט לא זוכים לראות את ההוכחות. מה שאלו משיגים, ביחס לתנאי פתיחה, אלו הישגים אדירים

מאת:יאיר בן עמי

אלוהי המקלדת והכונן הקשיח עדי, כי את המאמר הזה התחלתי לכתוב לאחר אליפות אירופה בשחייה. איני חכם מאחרים וגם נביא היא הגדרה רחוקה ממני. הדבר העומד לזכותי הוא כי הייתי שם, במקום בו מגדלים וגדלים ספורטאים.

נציגיהם של כלום
שטילוב מייצג מדינה בענף ספורט שלא קיים בה, טומרקין הגיע לגמר בענף שבישראל הוא פוליטי יותר מספורטיבי, זאבי הוא תוצר של ענף שפורק על ידי וועדה והורכב מחדש בלי שכמעט אף אחד ידע. קורזיץ משייטת אחרי שהשתקמה ממצב שהיה מותיר את רוב בני האדם על כסא גלגלים לכל חייהם וזו הבעיה הקטנה שלה. סנפורד ושוורץ יוכלו לכתוב ספר אוטוביוגרפי מרתק שכותרתו תהיה: "איך אוכלים במקום בו אין אוכל" אבל על ספורט. יש לישראל ספורטאי אדיר שלפני כל קפיצה למים הוא צריך לנצח את אלו הרוצים למנוע ממנו אפילו ללבוש כובע. אפשר להמשיך עם הדוגמאות האלו עוד 20,000 מילים לפני שנגיע לישראלים מחליקים על קרח במשחקי החורף האולימפים ושם יש אבסורדים שיחסכו לקופירייטרים של ארץ נהדרת הרבה עבודה.

אולי גנבו לו את הנעליים אולי הן אבדו אבל הוא מייצג ענף שמעולם לא מצא את הדרך הנכונה לצעוד בה, אז על ריצה אתם רוצים לדבר? (צילום: gettyimages)


הבוקר דיברתי עם אמא של אחד מגדולי הספורטאים הישראלים בכל הזמנים. היא סיפרה לי: "המפקד של הבן שלי, בטירונות, אמר לי שאם הוא ייצא לתחרות הוא ייצטרך לעשות שוב טירונות". הבן שלה הביא לישראל כבוד שכנראה נבצר מבינתו של אותו מפקד להבינו. אותו מפקד העביר טירונות רובאי 2, משהו שבין פטור מצה"ל ל"תעשה טובה שים חותמת". אני יודע משום שעברתי גם את הטירונות הזו.

ספורטאי ישראלי במשחקים האולימפיים הוא סוג של נס, אותו קשה להבין ממרחק וחוסר מעורבות בתהליך. רק מי שחווה אותו, מעמדת הספורטאי או המאמן, הורים או מקורבים באשר הם, יכול להעיד.

בואו ונתחיל מהסוף
ישראל היא אחת המדינות המציעות את הסכומים הגבוהים ביותר לזוכי מדליות במשחקים האולימפיים. כנראה שבמקצה חלוקת הכסף, על פי מפתח של מדליה, ישראל עומדת על דוכן המנצחים של המשחקים האולימפיים.

נשמע טוב? בדיוק ההפך
המדינות המחלקות כסף למנצחים הן אלו המשקיעות הכי מעט בטיפוח ספורטאים. במקום לנצל מאגרי כסף, קטנים ממילא, בטיפוח, השיטה אומרת דבר ברור – צא והבא ואז תתוגמל. במקום לבוא ולומר: אנו נדאג לך לחכה ונלמד אותך לדוג, אומרים לספורטאי ההישגי משהו בסגנון: "שמע, יש שם ים, יש בו הרבה דגים, צא תביא אחד ואז נכין ארוחה טעימה, גם אתה תקבל משהו" וזה לא הכי גרוע.

שאלו את גל פרידמן כמה זמן היה אסור לו לקבל חסויות לאחר שהביא את מדליית הזהב היחידה בתולדות מדינת ישראל. אבסורד שלא נשמע כדוגמתו. הספורטאי שייך לגוף כזה או אחר ואסור לו להתפרנס בזכות הישגיו למשך תקופה כזו או אחרת שלאחר ההישג. כשלאף אחד לא יהיה כבר כח לזכור, מה היה, איפה ומתי, או אז אותו ספורטאי יצטרך לשכנע מפרסם כזה או אחר כי המדליה שהושמה על צווארו באירוע הספורט הגדול ביותר שווה משהו.

חשבתם שזה הכי גרוע? טעות
הגרוע מתחיל בגיל בו מחליט הילד שהוא רוצה להיות ספורטאי הישגי. קודם כל, הרישום למועדון ואימונים בישראל הוא מהיקרים בעולם (ייתכן והיקר ביותר אבל אהיה זהיר). במדינות בעלות תרבות ספורט מתוקנת המחיר, של הצטרפות לחוג ספורט או מועדון יהיה בסדר גודל של 2% עד 10% מהמחיר בישראל. מכון ירושלים לחקר שווקים פרסם על זה מה שכנראה לא יבלבל הרבה עסקני ספורט, ראו כאן.

רגע, זה לא הכי גרוע, יש עוד
שאלו כל אבא, אמא וספורטאי שפרש בגיל צעיר. אין אח ורע בעולם לשלב בו נכנסת הפוליטיקה לספורט כמו בישראל. ילד יכול להיות המוכשר ביותר בעולם, מייקל פלפס, מסי ורונאלדו יחד או ארמסטרונג על ארמסטרונג הבא. אם הוריו בחרו במועדון ה"לא נכון" הם יראו איך קומבינה של פוליטיקה ברמה הנמוכה ביותר מסדרת את מעמד הספורטאי המצטיין לספורטאי השל ההורים והמאמן הנכון. במקרים אחרים סתם לא יקבל הילד את התמורה להישגיו, אם בזימון לנבחרת או מקום בסגל לאומי. לא מאמינים? תחשבו עמוק דרך סיפורי שפירא בר אור ואיגוד השחייה כדוגמא אחת.

נס ספורטיבי- סטרטאפ ישראלי
כל 38 הספורטאים הישראלים (בכוונה ספרתי בפנים את יונתן קופלב שלא נסע בגלל ניתוח) הם נס ספורטיבי חסר כל אפשרות להסבר הגיוני. ספורטאי השורד את המערכות הספורטיביות של ישראל, גדל להשיג תוצאה המקנה מקום באירוע הספורט הגדול ביותר, פסגת שאיפותיו של כל ספורטאי באשר הוא,  הוא שורד ענק ולא מהסוג של תורג'מן וסוגיו אלא כזה שיכול להעביר שיעור בהישרדות פוליטית, ספורטיבית וברמת הקלישאה- איך לנצח במרוץ אופניים עם מקלות בגלגלים.

קורזיץ ספורטאית על ואסור לשכוח את זה
יום רביעי, 8 באוגוסט 2012, השעה 01:10 בלילה, אני צופה בראיון עם לי קורזיץ…בפעם האחרונה שבכיתי ככה קרה משהו באמת נורא. הפעם זו מדלייה שהייתה בהישג ידה של ספורטאית על, אלופת עולם, מופת, דוגמא וסמל הצריכה להיות נר לרגליו של כל ספורטאי. היא עברה כל מה שספורטאי לא צריך לעבור כדי להביא את המדליה והיא הביאה שלוש מדליות ענקיות, מתוכן שתים לאחר שיצאה מקבר שמעט מאוד ספורטאים, רק הנדירים והטובים ביותר בתולדות הספורט העולמי, יצאו ממנו.

רבע שעה לאחר מכן אני מוצא ברשת ווידאו המראה את גל פרידמן וחברים צופים בשיוט של לי. יש לי כמה שעות עם פרידמן במאגר הזיכרונות שלי. אני יודע מתי משהו נוגע לליבו. כשהוא אומר "זה אכזרי" ומליט פניו בידיו, אני חושב שיכולתי לחוש במאמציו למנוע החצנת רגשותיו.

זו השיטה, או ניצחון שלנו והכישלון שלהם
כשפרידמן כבר היה מדליסט אולימפי הוא הגיע לרכב עם הקבוצה שאימנתי. לא באופן קבוע, מדי פעם. הוא היה אחרי מחלה קשה ומצא עצמו לבד, בלי תמיכה של אותו ממסד שבעוד כמה שורות אספר על המינימום האולימפי שבו הוא גאה.

חלפו כמה שנים. פרידמן ניצח במשחקים האולימפיים, כשאני הייתי הכתב לענייני "מה שמעניין פעם בארבע שנים" בעיתון. לא ראיתי את השיוט שלו אז, ברוממה החליטו ששידור חוזר של פרקי החדר של חני חשובים יותר. הייתי במחלף הרצליה, בדרך למערכת העיתון, כששמעתי ברדיו על הניצחון של פרידמן. נעמדתי בצד והדבר היחיד שמנע ממני לצאת מהרכב ולצעוק לשמים היה חששי כי פנוי לאברבנל יגיע מהר. גם כך העומדים בתחנת האוטובוס הסתכלו על מה שעשיתי בתוך הרכב במבט של "מסכן, החום השפיע עליו". למה שיידעו כי באותו רגע ספורטאי מדהים עשה את השירות הכי גדול למדינה שלנו? השרה ידעה, באותו הערב היא קבעה את המינימום האולימפי בקפיצה על דוכן מנצחים במופע שנכנס לדברי הימים של הקומדיה הישראלי וניצח בכל מצעד פדיחות ספורטיביות. מי שחושב שזה לא כך כנראה נדבק בדבר האומלל הנקרא תרבות הספורט ההישגי בישראל.

יאל'ה מלחמה
עוד טרם התייבשה חליפת הגלישה של קורזיץ, בעוד כמה ספורטאים וספורטאיות, נציגי ארץ זבת במשחקים האולימפים לונדון 2012, מתחרים או אפילו לא התחילו להתחרות, נשמעו קולות לוועדות חקירה, עריפות ראשים ושאר ירקות בהם אנחנו יודעים לזכות במדליות. בכל מקום בו יש ספורט הישגי יש פוליטיקה. בישראל יש מעט מאוד ספורט בהרבה פוליטיקה.

הבעיה אינה בשפיץ אלא בהתחלה ומה שמעבר לה. הבעיה היא, שמועדוני הכדורגל, עמוסי הילדים של הורים הבטוחים כי נולד להם מסי הבא, לא מבינים כי ילד שלמד כדורגל בחיים לא יהיה אתלט. מה זה משנה? זהו בדיוק. בעולם המוזר ההוא של מדינות הקוטפות מדליות מבינים כי קודם כל האתלטיקה, ההתעמלות והשחייה. משם יבוא המסי הבא. שחקן כדורגל קודם כל צריך להיות אתלט מצטיין. כזה שרץ מאוד מהר וקופץ מאוד גבוה ויכול גם לעמוד בדחיפות כמו ג'ודוקא לפחות.

זה הכי גרוע, או בואו נשרוף את המועדון
בישראל זה לא יעבוד, אנחנו הרי מומחים בסטרט-אפ. תראו איך הגויים קונים את זה מאיתנו ויוצרים כל שבוע שני את המיליונרים הבאים של מדינת היהודים. זהו בדיוק. כאן הכישלון מוטבע בדי.אן. אי. שלנו. אנחנו רוצים את זה כאן ועכשיו או שנשרוף את המועדון.

מישהו זוכר שזה עוד לא נגמר?
וזה בכלל עוד לא נגמר. מסכן זוהר זמירו, מסכנות ורד בוסקילה וגיל כהן, באווירה הזו הם עוד בתחרויות, מי בכלל זוכר? אה, כשהם יסיימו את התחרות כמובן כולם יקפצו להצביע על עוד "כישלון" בעיני מישהו שהציב מטרות ולא ידע שבכלל לא שאלו אותו.

אפילו אני נזקקתי לקולות מהפייסבוק כדי להיזכר שיש נבחרת התעמלות מוכשרת, מורן בוזובסקי, פולינה זקלוז'ני, נועה פלצ'י, ויקה קושל, אליאורה זולקובסקי, מרינה שולץ ונטע ריבקין, כולן מוכשרות, יפות ועובדות קשה יותר מכל מנהל ספורטיבי ישראלי באשר הוא. הם עוד לא החלו להתחרות.