לקראת מרתון סמסונג תל אביב ובעקבות אליפות ישראל במרוצי שדה מחשבות על תרבות סיקור הספורט האקטיבי בישראל 2014

מאת:יאיר בן עמי

ביום שישי הלפני אחרון של פברואר התקיימה אליפות ישראל המסורתית במרוצי שדה בפעם ה- 53. ביום שישי האחרון של פברואר יתקיים מרתון סמסונג תל אביב ההופך בשנים האחרונות למסורתי לאחר ההפסקות לאורך שנים.

אליפות מרוצי השדה התקיימה בפארק הירקון, גני יהושע למדקדקים, מרתון תל אביב 2014 הציב את שערי הזינוק והסיום המרשימים על שדרות רוקח – חנייה ודשא שלוקח שש דקות של הליכה איטית לחצותם, בין שני השערים לפארק, אבל תהום של חוסר ענק מפריד בין שני האירועים, בכל הקשור לתרבות ספורט כתובה ומשודרת ולא רק.

761 רצים ורצות השתתפו באליפות ישראל במרוצי שדה 2014. אלפי רצים ורצות, רוכבי ורוכבות אופניים, הלכים וגם גולשי סקטים עברו על השבילים שמסביב למתחם התחרות, שהתקיימה מהשעה 08:00 ועד אחרי השעה 12:00 ולא ראיתי ולו צופה אחד מצטרף לקהל משום שבא לו לצפות באירוע הריצה התחרותית המרתקת ביותר של סצנת הריצה בישראל.

למה ישראלים לא אוהבים לבוא לצפות בתחרויות?
כ-30 אלף איש יעמדו על קו הזינוק של מרתון תל אביב 2014, כל אחד ואחת במקצה שבחר, כולם אוהבי ריצה, כולם צרכני מאמרים, כתבות ודיבורים על ריצה וספורט בכלל. כמה מהם יצפו בתחרות ריצה המשודרת בטלוויזיה? אני משער שבודדים, ברור כי כמעט אף אחד מאלו לא טרח או יטרח להגיע לאליפות ישראל במרוצי שדה ואלו שיגיעו יעשו זאת כדי להשתתף, או ללוות כמאמנים, בני משפחה ובמקרה קיצון נדיר כחברים מאוד מאוד טובים.

מדוע צפייה בתחרויות ריצה, כאופניים ואפילו טריאתלון במידה כזו או אחרת, אינה חלק מתרבות ספורט הפנאי של הישראלים? זהו השאלה שקדחה בראשי ביום שישי האחרון, בעודי מצלם ואוסף חומר לכתבת הסיכום של אליפות ישראל במרוצי שדה, אירוע אותו חזרתי לפקוד לפני שלוש שנים ולאחר שנים שאני עצמי רשמתי היעדרות.

על כביש החוף, בדרך צפונה הביתה, חשבתי למה ישראלים לא אוהבים לבוא לצפות בתחרויות? איך ייתכן שכדורגל ישראלי מושך עשרות אלפים לאצטדיונים רווי אלימות מדי סוף שבוע ותחרויות הריצה, האופניים והטריאתלון כמעט לעולם לא ימשכו מעבר למתחרים וקרוביהם? הרי לטריאתלון סבב גביע העולם, שהתקיים באילת בשנת 2007, הגיעו יותר מרבבה, המשטרה טענה אז ל- 13,000 צופים.

לפני כעשרים שנים היינו חוזרים ממרתון תל אביב, אשר התקיים ביום חמישי, ובבוקר שלמחרת מוצאים את רשימת התוצאות מודפסת על שני עמודים באחד משני העיתונים הנפוצים ביותר בישראל. היום התוצאות מפורסמות כמעט בשידור חי וכל משתתף ימצא את התוצאה שלו לכל המאוחר כשיגיע הביתה – דרך המחשב או טלפון גאון, בדף תוצאות רשמי שיפרסמו המארגנים דרך המודד הרשמי של התחרות.

חגיגה של ספורט בחצר האחורית
אז, לפני עשרים שנים ויותר, מרתון תל אביב היה שווה אייטם בטלוויזיה, במהדורת החדשות המרכזית וזה נכון גם כיום. גם אליפות מרוצי השדה היה שווה אייטם, לרוב במדורי הספורט של העיתונים, אולי בתוכנית הספורט הערבית – יום שני בערב, חגיגה של ספורט בחצר האחורית של רשות השידור רוממה ירושלים עם המגיש הנצחי – סלומון מוניר.

אייטם עכשווי על מרתון בישראל יכלול דיווח על פקקים וסגירת כבישים, לרוב גם סיפור נוגע ללב על מישהו שדרך הריצה התגבר על חיי סבל וכאב, אבל כמעט מאום על ההתרחשות התחרותית. המנצחים והמנצחות יוזכרו בשולי האייטם ואם בכלל.

היום יש שלל ערוצי ספורט ישראלים, אליפות ישראל במרוצי שדה לא משכה ולו מצלמת טלוויזיה אחת, רק כשלושה אתרי אינטרנט מצאו לנכון להעלות ידיעה על התחרות, שניים מהם מכווני נישה ושלישי המסקר בעיקר משחקי כדור בנושאי רכילות.

המסקנה – אליפות ישראל במרוצי שדה לא מעניינת מספיק כדי לייצר עבודה עבור עיתונאי הספורט בישראל, למה? אולי משום שזו תחרות לכל דבר ועניין, אשר ההשתתפות בה כרוכה בביצועי הישג ולא בהישגיות אישית מגשימה – ככה קבעו העורכים כמעט בכל ערוץ תקשורת ספורט בישראל 2014.

במרתון תל אביב יהיו כ-30 אלף איש ואישה, הם אוהבים לרוץ, הם אוהבים ספורט ולו היה מוגש להם בצורה מעניינת כנראה זה היה מעניין אותם גם כשהם לא המשתתפים, אבל כנראה שגם לא נדע, תקשורת הספורט בישראל תייצר כותרות ענק כשרץ ימות על קו סיום של מרתון תל אביב, ולמה הוא מת זה לא משנה, לא לתקשורת ולא לוועדה שהוקמה בעקבות. מי שיש לו את הכלים והאפשרות וייצר אייטם מצולם שירתק אנשים למסך לא ימצא בזה עניין, בעיקר כי לא קיימת אצלו שליטה בחומר, בדיוק כמו במקרה הרץ שמת.

שבת בשעות הצהריים, אני לוחץ במרץ על השלט, מעביר את עצמי בין שידורי כדורגל מכל העולם לתחרות אופניים כשלפתע אני מוצא עצמי צופה בשידור חוזר של טריאתלון תל אביב וזה סגר על המודעות שלי, שוב הבנתי.

טריאתלון תל אביב כמו כל תחרות ריצה, או אופניים, שצולמה על ידי ערוץ תקשורת ישראלי, כמעט אף פעם לא הצליח לייצר עניין, לא בשנים האחרונות. המיקוד אינו מקצועי על הצד התחרותי, לרוב אין כלל מעקב נכון אחרי הצד התחרותי של התחרויות, הפרשנות לוקה באי שליטה בחומר, המושגים פשוט רחוקים ממציאות, המרואיינים נבחרים בצורה לא מקצועית ולא קשורה ליצירת עניין וגם הפעם זה מה שראיתי. ככה זה בכל סיקור של כל תחרות שאני ראיתי במשך שנים לאחור, בסיקור מצולם של תחרויות כאלו גיבורי תרבות הספורט האקטיבי הם לא המנצחים והמנצחות אלא בעלי סיפורים נוגעים ללב.

אני תמיד אהיה מראשוני העיניים הלחות מול סיפורים כאלו, מהצעות נישואים אני דומע כילדה שאך החלה לדמיין את חתונתה, מי שהתגבר על נישואים כושלים בדרך לקו סיום של איש ברזל יסחט ממני דמעות של ממש, כשאראה מי שהביס את מחלת הסרטן מנצח מסלול מרתון אני באמת יכול לבכות בלי בושה וכאילו חוויתי עימו את התהליך. אבל כל אלו הם לא תרבות הספורט המושכת מיליוני ילדים לחלום ולעשות. אלו ימשכו מבוגרים להגשמה עצמית במקרה הטוב, ובאמת שזה טוב.

יש לנו במרחב תרבות הפנאי של ישראל סצנת ריצה השווה שלושה אירועי מרתון בהשתתפות עשרות אלפים, מאות אלפי רוכבי אופניים היוצאים מדי סוף שבוע לכבישים ולשטחים, ענף טריאתלון שהביא לישראל את אליפות אירופה, סבב גביע העולם ומגדל כמה  מטובי הטריאתלטים הצעירים בעולם, וכל אלו לא מצליחים לייצר תרבות סיקור שתייצר עניין את אלו שזה מעניין אותם, הם אפילו לא יודעים שזה מעניין אותם – אין מי שיספר להם כמה זה מעניין אותם.

יאיר בן עמי
עורך לשעבר של אתר שוונג
בעל הטור מציאות נושכת