טריאתלון ישרוטל ספורט קלאב אילת-אליפות ישראל ה-26, המשפט הזה כל כך לא מובן מאליו. התרבות הקיימת חייבת לזכור מאין באה, אחרת לא תדע לאן ולמה היא הולכת

מאת:יאיר בן עמי

לפני 25 שנים התקיים הטריאתלון באילת בפעם הראשונה. במהדורת העשור הוא עדיין היה אירוע של משוגעים לדבר, למרות שכהרגלה של חברה בעלי מאפיינים של שיגעון היא צברה אוהדים בקצב מרשים.

וותיקי הענף בוודאי זוכרים את הימים בהם הופנו אליהם עיניים משתאות. עד שהגיע הטריאתלון לישראל היו מעט מאוד הזדמנויות לפגוש גבר לובש טייטס. בלהקת בת שבע, בפורים של ילדים ואם במקרה הוא ראה את אחד מרוכבי האופניים המעטים שהיו אז בארץ ישראל. לי עדיין יש נקודות שחורות על הצד האחורי של הנשמה, תזכורת למבטי ההשתאות להם זכיתי משום שלבשתי בגדי רכיבה של אופניים, טייטס או בגד ים כשיצאתי לריצה ועוד העזתי להיכנס לחדר האוכל אחרי אימונים, מצטער החבר א. הייתי רעב אחרי האימון.
 
בשנים ההן היו הרבה מאוד קיבוצניקים בטריאתלון וכאלו קשה היה לתפוס בבגדים שאינם רב תכליתיים. בגד רב תכליתי, של קיבוצניק באותן השנים, היה מכנסיים קצרים כחולים שכינויים היה קופיקו וגופייה אפורה. לפחות בראייתו זה התאים לחליבת בוקר, ארוחת ערב והשלמת טריאתלון במרחק האולימפי בפחות משעתיים ורבע.

היום אפשר למצוא מנכ"ל חברה כשהוא לבוש בטייטס, עשר דקות לפני שהוא סוגר עסקה של מיליונים. יותר מכך, אם הוא לא לובש טייטס, משלים מרתון, ישראמן סמסונג (יופי, דחפתי פרסומת) ויודע בדיוק את מפרט האופניים של אלברטו קונטאדור, פירוט בדיקות הסמים בהן נכשל פרנק שלק וזמני הביניים של כריס ליאטו (הייתי חייב) כשניצח האליפות העולם בהוואי , הוא כנראה לא מנכ"ל משודרג, על פי מושגי התרבות של הספורט הדינמי מודל 2012.

השבוע יצא לי לעבור על רשימת אלופי העבר של טריאתלון/דואתלון הישראלי. בעיקר בלטו השמות שנעלמו מנוף הטריאתלון של ארץ זבת. אני לגמרי מודע למחלת הנוסטלגיה שלי ובעיקר לעובדה שאין לה תרופה. בכל זאת מצאתי לנכון לכתוב על מעט מאוד הדברים שהתקדמו עם הטריאתלון הישראלי ונותרו כשהיו או הפכו טובים יותר, בשניים וחצי העשורים שחלפו.

טריאתלון ישרוטל ספורט קלאב אילת הוא קודם כל חגיגה גדולה. בשיחות רבות שאני מקיים אני שומע שני צלילים בעיקר. הראשון הוא צליל הטריאתלט החדש. לי קשה שלא להזדהות עם ההתלהבות של ספורטאים החווים את הטריאתלון באילת בפעמים הראשונות. גם אחרי יותר משני עשורים, של נסיעה לאליפות ישראל בטריאתלון, עדיין יש בי התרגשות גדולה מדי שנה.

הצליל השני הוא של הטריאתלט שנשבה בקסם לפני שנים וזו אהבתו הישנה, הטובה ושאותה לא יעזוב לעולם. כשאני פוגש באילת את הטריאתלט הוותיק שאני מכיר כבר עשרים שנים יש רק דבר אחד שנותר כאז – הניצוץ בעיניו. יש ביניהם את אלו שבדיוק כמוני כבר שכחו מבלוריתם המתנפנפת והשלימו עם הכרס המשתפלת, ראש מגולח ומשקפי רכיבה כהרגל שלא נזנח, דבר אחד נותר כשהיה- האהבה לטריאתלון.

ואין זה מובן מאליו שכאלף מתחרים יעמדו על קווי הזינוק של אליפות ישראל ה-26 בטריאתלון. זה הטריאתלון השלישי המתקיים באילת השנה. בינואר היה ישראמן סמסונג, באפריל אליפות אירופה ובסוף השבוע הזה נחזור לאליפות ישראל. יש לא מעט דברים הראויים לאזכור וכבוד ואני מקווה שלא אחטא בשכחה של מי מהם.

הראשונים אלו הספורטאים שלמרות ריבוי האירועים מגיעים לאליפות שנה אחרי שנה. כמעט אלף מתחרים וזה אומר כמה אלפים שיגיעו לאילת בזכות הטריאתלון, וזה רק בסוף השבוע הקרוב. בחישוב שנתי מספר המגיעים לתחרויות הטריאתלון באילת היו ממלאים את אצטדיון טדי ועוד היו משאירים את הקומץ בחוץ.

למרות הרבה מאוד ביקורת לה הוא ראוי צריך לתת כבוד גם לאיגוד הטריאתלון. אפשר להצביע על הרבה מאוד ליקויים בהתנהלות של איגוד הטריאתלון, בהרבה מאוד תחומים. מספיק להביט על קצה הפירמידה של הספורטאים ההישגיים ולראות כמה דליל וחסר המשכיות שם. בכל הקשור לנשים בכלל לא מובן כיצד מקובע מזה שנים חוסר ההמשכיות ונוצר חסך כה קיצוני בעומק האיכותי. מספר אלופות הנוער שהמשיכו למקצה הבוגרות (כספורטאיות הישגיות) לאורך השנים נמוך יותר מהנקודה שתחת סימן שאלה. העובדה כי השנה הטריאתלון באילת אינו בינלאומי דווקא מובנת, אחרי אירוח אליפות אירופה באילת, ובכל זאת מאכזב מאוד.

בצד השני, המספר 40% של ילדים ונערים מכלל המשתתפים באליפות ה-26, מעורר הרבה תקוות לעתיד. גם רמת הארגון של התחרות באילת ראוי לכבוד רב והתחרויות הבינלאומיות שהתקיימו בעבר הרחוק והקרוב רק מדגישות את היכולות הנהדרות האלו.

בכוונה השארתי את רשת ישרוטל לסוף. אני כבר מוכן לביקורת על שאני משבח גוף מסחרי ולהגנתי אומר כי השוחד לא מספיק לי לפלאפל. במילא איני מכיר דוכן שמוכר את זה באילת (מצטער על הציניות ומי שלוקח אותי ברצינות עושה זאת על אחריותו). במשך 25 השנים ו-26 התחרויות שהתקיימו במרחק האולימפי (25 אליפויות ישראל ועוד אליפות אירופה באפריל האחרון), למעט שנה אחת הרשת העניקה חסות. השבוע אמר לי חבר, מוותיקי ענף הטריאתלון הישראלי, משפט מאוד שכיח: "הם לא עושים זאת לשם שמים". כהרגלי, את התשובה הטובה ביותר מצאתי בערך שלוש שעות אחרי אותה שיחה. אני בטוח שהוא קורא את המדור שלי גם הפעם ולכן התאפקתי ולא התקשרתי אליו.

איני רואה שורה של נותני חסות עומדים בתור, למקרה שישרוטל יחליטו לא להעניק חסות. את ישרוטל אני פוגש כנותני חסות גם בישראמן סמסונג, כשאני משוחח עם ספורטאים המבקשים להזכיר את נותני החסות שלהם, ומכיוון שאני חושש לחטוא בשכחה רק אציין בעוד לא מעט אירועי ספורט. ישרוטל כחברה חרטה על דגלה את התמיכה בספורט הישראלי. הטריאתלון הישראלי יכול להיות גאה, ובעיקר אסיר תודה, על שהוא היה בין הראשונים (מאז המהדורה הראשונה באילת-1987) ועד היום. במהלך כל השנים ראיתי נותני חסות באים, הולכים, חוזרים ובעיקר לא יציבים. ישרוטל כאן מאז ומעולם, במושגי הטריאתלון הישראלי.

עד כמה הדבר אינו מובן מאליו רק אוסיף משיחה שהייתה לי השבוע עם קולגה ומנהל בקבוצת כדורגל בליגת העל. מתוך ידיעה ציינתי בפניהם את הסכום אותו השקיעה ישרוטל בטריאתלון שיתקיים בסוף השבוע הקרוב. אותו מנהל קבוצה הגיב ב: "אני מוכן לחתום איתם עכשיו".