מאת:אור
מרוץ עין-גדי התקיים ביום שבת בבוקר. ביום ראשון התאוששתי מהמרוץ ולכן לא רצתי. ביום שני הסתפקתי בהתבוננות בתצלומים מהמירוץ, בהם, באופן מסתורי, אנחנו נראים הולכים ולא רצים. ביום שלישי לא הספקתי, אבל היה לי ברור שביום רביעי אני כבר אחזור לרוץ. ביום רביעי זה איכשהו לא יצא. גם דלת הבית כבר התחילה להתגעגע למגע ידו התקיף של השכן, שהופעותיו פסקו באחת. ביום חמישי דווקא יצאנו לרוץ, אבל זו היתה ריצה של חצי שעה בלבד, שיותר מכל חידדה את התחושה שמשהו השתבש. "כל החיות עצובות אחרי המשגל" אומר פתגם רומאי עתיק, ויחד עם החיות גם אנחנו חווינו את התוגה שאחרי ההישג. העדרה של מטרה באופק גרם למוטיבציה שלנו להתנדף. ניסינו לחשוב על השלב הבא. הצלחנו לרוץ עשרה קילומטר, האם עכשיו צריך להתחיל להתכונן לחמישה עשר? האם מעתה ההישגים ילכו ויעלו כטור חשבוני שהמספרים בו גדלים אבל הזמן חוויית הריגוש הראשונית תמשיך ותחמוק?.
הימים היו רבים והריצות מעטות. לשכן היו עיסוקים עונתיים, ואני חזרתי לרבוץ. באחד הערבים שבה אהובתי הביתה מעבודתה, ומצאה אותי שרוע בכורסא, בידי שקית דוריטוס כמעט ריקה, ואווירה מלנכולית, מלווה בפירורי חטיפים, ממלאת את החדר. בהיתי בדמותה במבט מזוגג, ולפתע נשמעה מפיה הצעה שהיתה בו זמנית חתרנית, מעוררת אימה, ומפתיעה באופן שלא העזתי להעלות בדעתי עד לאותו רגע, "למה שלא תצא לרוץ לבד?". "לבד?" שאלתי בפה כבד, באופן שהעיד כי הרעיון המהפכני לא נתפס בקלות בתודעתי. "כן, לבד", אמרה זוגתי בנחרצות "בלי השכן" חידדה את המסר נוכח קשיי ההבנה הניכרים שלי. "לבד, בלי השכן, לבד" מלמלתי לעצמי מנסה לעכל את השינוי, מייד צצו ועלו בדמיוני תמונות מפחידות של עדרי ילדים רודפים אחרי ולועגים להופעתי המגושמת. ברגעים של חרדה אני שוכח לפעמים שאני כבר לא בבית ספר יסודי. התעשתי מעט, ותמונות הילדים הלועגים התחלפו בגברים ונשים מצחקקים לעצמם, מצביעים על דמותי הפרועה החולפת ברחובות. אלא שלא הפחד לבדו התעורר, במהרה התייצבה מולו תחושת האשמה, שהאיצה בי לקום מהכורסא, להניח מידי את החטיפים, לאחוז בנעלי ההתעמלות, ולרדת לרחוב. כך מצאתי את עצמי בערב רגיל של אמצע השבוע, לבוש בגדי הריצה הנושמים שלי, ברחוב תל אביבי סואן, לראשונה לבדי.
"רק עד הים וחזרה" ניסיתי להרגיע את עצמי, "עשרים דקות וזה מאחוריך ותוכל לחזור לרבוץ חף מאשמה". כך חזרתי לרוץ. במובן מסויים דווקא האתגר הנפשי שבלהתמודד עם העולם בלי השכן החסון לצידי, היה קצת מאותו ריגוש ראשוני שחסר לי אחרי עין-גדי.
בידי שקית דוריטוס כמעט ריקה, ואווירה מלנכולית
בהתחלה היו אלה עשרים דקות, ולאט לאט המשך גדל, ואיתו המרחק. בימים הבאים אף הוספתי אתגרים כמו ריצה על החוף החולי במקום לאורך הטיילת. עדיין היו משברים, כמו אותו יום שבת אחר הצהריים, בו הקדמתי לצאת לרוץ, ונקלעתי אל לב ההמונים המשוטטים על הטיילת, ובעודי מנסה לפלס את דרכי, שלושה ילדים הצביעו עלי ואמרו "אמא תראי איזה איש מצחיק" וילד רביעי מרוב התלהבות כיבד את חולצתי בלק מהארטיק שלו. ובכל זאת המשכתי לרוץ.
רק אחרי חודש שב השכן מעיסוקיו העונתיים. אבל האדם ששב לא היה השכן שהכרתי. "אני לא יכול לרוץ בזמן הקרוב" אמר השכן "הדולפין הנקמן הזה" הוסיף ולא פרש, תוך שהוא מעווה את פניו בכאב. שוב היתה זאת בת זוגי שפתרה את מצוקתי. כתחליף זמני לשכן קיבלתי חפץ קטן ומלבני, ועם הרבה פחות זיפים. כלומר נגן מוסיקה. את הנגן מילאתי במבחר משירי הקיטש הצרפתיים הגרועים ביותר. כך, בעודי מתנשף מידי ערב במעלה השדרות, אני שומע את דלידה מסבירה לי ולאלן דלון שאת הממתקים והשוקולד אנחנו יכולים להציע למישהי אחרת. למען האמת נראה לי שאני אשאיר אותם לעצמי, בסך הכל אחרי המאמץ הגופני מגיע גם לי איזה בונבון.
ובשבוע הבא "הצעה שאי אפשר לסרב לה" רעיונות של מח מטורף.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
